עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃
מדרש לקח טוב
ותלד רחל ותקש בלדתה. מלמד שאין האשה נבדקת אלא בשעת לידה. והיינו דתנן על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בחלה בנדה ובהדלקת הנר. ואע"פ שבכל אלו הג' לא נתחייבה רחל אמנו. מ"מ לפי שנאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב). נענשה רחל ולא נגבה דינה אלא בשעת לידתה. והיינו דאמרי אינשי נפל תורא חדוד סכינא. וכן האנשים אין נגבה דינם אלא במקום סכנה. כגון גשר וקיר נטוי וספינה. וכל מקום שיש בו סכנה מזכירין לו עונותיו.
מחוקקי יהודה; קרני אור
[כא] והוא בדרז"ל (ב"ר פ' עד), ובקה"ר ע"פ כשגגה שיצא מלפני השליט" (קהלת יו"ד ה) אם אשר תמצא אלהיך לא יחיה, והוה כן כשגגה היוצאה מפי השליט, ותגנב רחל, ותמת רחל, וכן הוא בפדר"א (פ' לו), "לא יחיה ימות בלא עתו", שאין פי' שיהרגהו, אלא קללה הוא שלא יחיה ויאריך ימים, וכן תיוב"ע "ימות בלא זמניה" וכן פי' רש"י ז"ל, ואו"ת על "עם אשר תמצא" "עם די תשכח" ובכ"י הגי' "עם אתר די תשכח", וכתב הנתינה לגר שיותר נראה ככ"י שלא קלל את הגוף, רק במקום שימצאנו יעשה נקמה, ומלת "לא יחיה" הוראתן כמו "היחי' את האבנים" (נחמי' ג לד) כי כן דרך העברי ליחש את החיות גם אל עצמים בלתי בע"ח, וכאשר מצאנו בתלמוד, כלים שבירתן זו היא מיתתו: