בראשית לד:ה מפרשים: מחוקקי יהודה; יהל אור, ברכת אשר, אם למקרא וספורנו

(ד) כי לא ידענו על מי קאי מלת "טמא" ויפרש על שכם:

"והחריש יעקב עד באם". ומכאן שביקש עצתם־תגובתם, ולא רצה לעשות על דעת עצמו, ומה אפוא כעסו לאחר מכן? וצ"ל שהוא על זה שלא נועצו יחדיו, כפי שהתכוון. ומעין זה במקצת ב"העמק דבר". (פ' ויצא תשנ"ח)

והחריש יעקב עד בואם. לדעתי זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, בחקירות הנוגעות לכתבי הקדש, במה שמתייחס למה שקבלו רבותינו, לחקור בשרשי הלשון, אולי ימצא מקום להתלות בו ההלכה או המדרש או המעשה המקובל, כי דבר זה למדנו מפי חכם גדול איטלקי Vico שהלשונות קדמוניות יסתירו בתחתיות ארשת שפתם המנהגים, האמונות, המעשים, שהיו נודעים אצל הקדמונים, ואחר זמן הסתירו פניהם ולא נדעה שתרם, וגם אני זה לי ימים רבים נסיתי ללכת באלה, והצליח ה' דרכי אשר אנכי הולך עליה ועוד תשמע ממני דברים בפרשת שופטים ע"פ על פי שנים עדים או שלשה עדים, וגם פה ראיתי כמעשהו בשרש חרש ובשם חרש הנגזר ממנו, והוא שכבר נודע מה שכללו בזה רבותינו, חרש שאמרו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר, וכשנשקיף אפילו בראייה כל דהו על תשמישי ל"הק בזה השרש, נראה, כי חרש ירמוז גם יחד על חסרון השמיעה וגם על העדר הדבור או השתיקה, ובכן צדקו יחדיו שני התנאים שנקבצו באו לדעת חז"ל בחרש של תורה ואת מקורם הערה הלשון עצמו הנדבר בפי קדמונינו.