וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃
רש"י
וכן לא יעשה. לְעַנּוֹת אֶת הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָאֻמּוֹת גָּדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֲרָיוֹת עַל יְדֵי הַמַּבּוּל (בראשית רבה):
ברטנורא
וכן לא יעשה לענות הבתולות שהאומות גדרו עצמן מהעריות על ידי המבול פי' גדרות עשו חומר' יתירא לאסור הפנויה שהרי אין בני נח מוזהרין על הפנויה אלא שאסרוה עליהם מימי המבול:
ברכת אשר
קשה לי התמקדותו של יעקב אבינו על שמעון ולוי דוקא (ל), כי הנה לכאורה הכל היה משותף. "ויתעצבו" (ז) - כולם. כל המו"מ עם חמור ושכם התנהל במשותף (יז), וה"ה באשר למרמה, להביא את כל אנשי שכם לכריתת ערלתם כדי להתגבר עליהם ביתר קלות - "ויענו בני יעקב" (יג). רק את ביצועה של המרמה מיחס הכתוב לשמעון ולוי בלבד, והרי ברור שכולם היו שותפים בזה (כה). והנה בביזה כולם שלחו ידם (כז-כט), אבל הפניה של יעקב היא דווקא לשמעון ולוי (ל). והכתוב מדגיש את השותפות המלאה פעם נוספת בסיום הפרשה (לה, ב). (פ' וישלח תשס"ג) ור' רמב"ן לפס' יג שאכן היתה זו עצת כל האחים וברשות אביהם, אבל לא עלתה על דעת יעקב ולא על דעת בניו - חוץ משמעון ולוי - לעשות טבח בעיר כולה ולהינקם בהם, אלא כל כוונתם היתה להציל את דינה מיד מעניה ושוביה. ומה שנעשה אחר־כך - על דעת שמעון ולוי בלבד נעשה. ויותר מדגיש רמב"ן בפרשת ויחי (מט, ז) את העוול אשר נעשה, בפרשו את זעמו של יעקב שם - הרחק ממקום המעשה והרחק מזמן המעשה.