וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃
רש"י
כי אמר וגו'. כְּלוֹמַר, דּוֹחֶה הָיָה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ:
דברי דוד
כי אמר וכו', כלומר דוחה כו'. דהאי כי אמר אינו נתינת טעם על עד יגדל שלה אלא על שבי בית אביך דהוא אינו אלא דחייה:
אלשיך
ויאמר כו'. הנה ארז"ל בסדר עולם כי בן שבע שנים נשאה ער. וכן אונן כשהגיע לשבע נשא גם הוא. והנה שהיה כוונת יהודה כי חש אולי על היותם קטנים. דעה חסרו מלהתנהג על פי התורה ומתו. על כן אמר שבי אלמנה עד יגדל שלה שהוא יותר מאשר גדל אונן על ער. וזהו פן ימות גם הוא כאחיו שהוא להיותו נושא אשה בן שבע שנים. על כן כאשר רבו הימים שהוא שנה אחת כמ"ש ז"ל. נתעוררה על כי גדל שלה בהגיע לזמן שנשאה אונן היא שנת ההפרש שמלידת אונן ללידת שלה. והוא לא כן ידמה עד יגדל יותר כמבואר: