וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃
פני דוד
וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ:
פני דוד
אפשר לפרש במ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סי' קו"ל דאף דטועני' לאיש שלא נתן אתננה חייב שבועה היינו דוק' כשאינה מופקרת אבל אם היא מופקרת חזקה שלקחה קודם או שכרתו ואין נזקקין לה לבייש בני אדם ע"ש וכיון שהיא נעשית כמו קדשה מופקרת כיונה לדבר דבריה כמו שהיא מופקרת וז"ש מה תתן ל"י שאני מופקרת בידי כי תבא אלי שאני אינה נאמנת אחר כך לומר שלא נתת אתנני. ויאמר אנכי אשלח כלומר אנכי נאמן אשלח גדי. ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך כלומר אדרבא להיותך אדם חשוב איני נאמנת. ועוד שתשכח כמו שאמר פ' איזהו נשך כ"ש מר דטריד בגירסיה וישכח ואני איני נאמנ' לזה אם תתן ערבון עד שלחך מעצמך הגדי שאני לא אשאלך כלל לפי שהמופקרת אינה נאמנת וכל זה עשתה להטעותו שיסבור שהיא מופקרת. ומשו"ה אמר איה הקדשה היא בעיני' על הדרך כלומר מופקרת היושבת בפרשת דרכים. ואחר כך אמרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה כלומר אין אני מופקרת ולא לקחתי הערבון אלא להודיע כי ממך אני הרה. ויאמר צדקה בדבריה ואינה מופקרת רק ממני היא הרה:
פני דוד
ואפשר עוד לפרש צדקה ממני ונבין פסוק כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו דידוע מ"ש רש"י דיהודה היה מחזיקה לקטלנית שאמר מוחזקת היא זו שימותו אנשיה. והנה כתבו הרא"ם ח"א סי' כ"ב ומהרלנ"ח סי' ל"ו דיבמה לית בה משום קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע. אמנם יהודה היה מסתפק אם יש להם דין ב"נ אף ששומרים התורה או יש להם דין ישראל. וז"ש פן ימות גם הוא כאחיו הכונה דילמא יש לנו דין ישראל וביבמה לית בה משום קטלני' וקורא אני שומר מצוה לא ידע דבר רע. או דילמא אין לנו דין ישראל והרי היא כקטלנית דעלמא וזהו פן ימות. אמנם תמר הכריעה בדעתה שיש להם דין ישראל דמעת שנימול אברהם אבינו עליו השלום יש להם דין ישראל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וז"ש ותשב בפתח עינים ואז"ל פתחו של אברהם אבינו עליו השלום רמז לפתח האהל שנימול אברהם אבינו עליו השלום ומאותה שעה יש להם דין ישראל וליכא ביבמה קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע. והחזיקה בשיטתה עד לבסוף שמסרה עצמה על קדוש' ה' שלא להלבין פניו והוא אביזרא דש"ד וב"נ אסור למסור נפשו על קדושת ה' אבל היא מוצאת ונזדמנה לישרף שלא להלבין פניו דהוא רק אביזרא דש"ד כהלכת גוברין יהודאין המתקדשים והמטהרים וז"ש יאודה צדקה ממני שהיא כיונה להלכה דיש לנו דין ישראל ומשו"ה לא חשה לקטלנית ומסרה עצמה על קדושת ה' וז"ש ותשב בפתח עינים וכו' כי ראתה כי גדל שלה והי"א לא נתנה לו לאשה היא דייקא שהיא יבמה ולית בה קטלנית על זה אירע לה דסברה דיש להם דין ישראל ושומר מצוה לא ידע דבר רע: