וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃
תיבת גמא
בהא דהשמר לך ושמור נפשך היינו אם שמירת הגוף הוא שהנפש ג"כ משומר טוב הא לא"ה כשיש חילול השם באדם גדול כבסי' קנ"ז כמ"ש באות ב' א"צ לשמור הגוף כיוצא בו וקראת לשבת ענג בתנאי לקדוש ה' מכובד ומה"ט מי שאין לו לאכול כלום בשבת ויש לו סוס להשכיר בתוספת שבת דהוה רק עשה לא אמרינן אתי עשה דקום ועשה ענג שבת ד"ת כמ"ש בצ"צ ודחי לעשה דשוא"ת שאין זה ענג כה"ג דומה לדרבנן שאין דוחה כיבוד שאין זה כבודו.
מחוקקי יהודה; קרני אור
[יז] עיין יהל אור והרמב"ן השיג ע"ז, ודעתו כי היה בידו סודר קטן שהיא קצר כפתיל שיעטוף בו הראש ונקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל, והרא"ש ז"ל פי' כי שמלות הישמעאלים הי' להם פתילים וציצית בהם, לא למצוה, אבל לסימן, ואותו הפתיל היה לכל אחד בסימן למשפחתו בד' כנפות כסותו כמו שעושים בדגל, שכל שר יש לו בדגלו גוון נבדל להכרת שררתו, וכל אנשיו יהי' להם על בגדיהם אותו הגוון בפתיל שלו, ולהיותו דבר לסימן בקשה אותו, וכן החותם והמטה, וע"ש שהפתיל קשור בשמלה ת"א "שושיפך", והאות שאח"כ נאמר הפתילים לשון רבים, ואם פי' שמלה, הרי נתן לה שמלות רבות (וכקושיות הרמב"ן ז"ל), והרדי"א פי' שהפתילים הוא הסודר שבידו לנקות את פיו שיש בקצהו פתילים, ובפסיקתא זוטרתא (ברא' לח יח) "פשטיה דקרא חותמך שהיה חותם בו את הצאן, פתילך שהיה קושר בה את הצאן, ומטך שאוחז בו את הצאן, שכן עושים הרועים, קושרים חבל בראש המטה, והוא ענוב ונכנס בראשו של כבש, והוא מושך, והעניבה מתקשרת ונאחזת הצאן", והחזקוני פי' חותמך לחתום הקשרים של צמר, ופתילך לקשור הצמר, ומטך לישען עליו, ומחכם צרפתי (חצי מנשה) חותמך, יהודה היה נושא עמו סיקרא לחתום הבהמות, ופתיל לקשרם, ומטה להנהיגם:
מחוקקי יהודה; קרני אור
[יח] והמורה בפמ"ט מהח' השלישי כתב "ומאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז מלמד אותנו שעניני המשגל כולם, ואפילו המותר מהם הוא בושת עלינו לדבר בו, וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו ואפילו אם יגרום הפסד ממון, כמו שתראה יהודה עשה באמרו טוב שנפסיד וישאר לה מה שבידה משנתפרסם לבקש ונוסיף בשת":