וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃
חזקוני
את בלהה שפחתה לאשה וכן בזלפה ותתן אותה ליעקב לאשה. וכתיב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, מלמד שאף הם היו נשיו בכתובה וקדושין ולא היו השבטים בני פלגשים ולא נמצא בהם לשון פילגש רק כשמזכירים עם רחל ולאה הגבירות, ובבלהה לאחר שבלבל ראובן יצועי אביו שנתחללה וכבר נולדו גד ואשר.
הכתב והקבלה
בלהה שפחתה. תרגום יב"ע ושחררת ליה ית אמתה בלהה, וכ"ת לקמן בשפחת לאה נראה שלא הוסיף יב"ע על לשון המקרא כי הוא מובן מאליו, דעבד שהשיאו רבו בת חורין יוצא לחירות (גיטין ל"ט) דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה, הכא נמי כשהגבירה נותנת שפחתה להנשא ליעקב בזה היה משוחררת, ועמ"ש (בוישלח ל"ח כ"ג) טעם לקריאתן אח"כ בשם שפחה, ועיין רש"א ח"א פ' במה אשה:
ברכת אשר
"...ויבא אליה יעקב". לכאורה תיבת "יעקב" מיותרת, אך לא מצאתי הערה בנדון. (פ' ויצא תשס"ו) ור' תוספות השלם ג עמ' קנד: "ותלד ליעקב בן" (פס' ה), הזכיר הכתוב בכל השפחות יעקב, להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם, ואינו קורא לו בן האמה, רק בן יעקב, כבני יעקב המתיחסים אליו.