וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃
העמק דבר
ויאמר ישראל. כתיב כאן שם ישראל כי בא בכאן ללמדם דעת לדורות הבאים אשר יהיו בגלות ויעמדו להיות נשפט לפני אדונים שלא לדבר יותר מהתשובה על השאלה:
שד"ל
העוד לכם אח: למה נכנסתם בענין זה להגיד לו אם יש לכם אח אם אין. לא אמר שהיה להם לומר שקר, אך לא היה להם להכנס בענין זה. למה הרעותם לי: אין זו שאלה אלא תרעומת, והנה היה לו להתרעם על זה מיד כשראה שאין עמהם שמעון, אך החריש ולא רצה להכעיס תשעה בנים גדולים בשביל דבר שכבר היה ואין לו תקנה, מלבד כי שמעון לא היה חביב לו כבנימין, ותמיד היה מקוה שישובו לשבור אוכל גם בלי שילך עמהם בנימין, אבל עכשו שראה שלא היו רוצים ללכת בלתי אחיהם אתם, לא יכול עוד לשים לפיו מחסום, והתרעם עמהם.
הכתב והקבלה
העוד לכם אח. מלת העוד כאן אינו כמלת העוד שבמקרא שאח"ז העוד אבי חי, כי שם הוא ה"א השאלה (אָב נאָך ?) וכאן שאינו רק להגדה הה"א כה"א במלת ההושיבו (עזרא יו"ד) שהוא במקום מלת אשר, וטעמו אשר עוד לכם אח: