וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃
תיבת גמא
בפסוק אל תצור את מואב כו' ביבמות שלמד משה ק"ו ומה מדינים כו' בפרשת דרכים דמשמע בב"נ עונשין מן הדין יע"ש. והנה לטעם דאין הקב"ה עושה ב' מדריגות איסור ועונש ומה"ט ממון עונשים דרק מדריגה א' לכאורה בב"נ אזהרתו זו מיתתו הוה מדריגה א' ומיהו מצינו כמה איסורין בב"נ ואין בו מיתה עיין ר"מ ז"ל הלכות מלכים פ"ט אמ"ה של עוף אין נהרג וכמוהו הרבה. ולטעם כי היכי דלא תהוי ליה כפרה אפשר בעכו"ם ל"ש זה. ולטעם שמא יש איזה פירכא אחר שק"ו היקש שכליי כמ"ש הקרבן אהרן ז"ל י"ל דהוה בכלל מאתים מנה. ועכ"מ פ"ט ויו"ד מה' מלכים משמע ב"נ הורגין מספק ומש"ה בני קטורה שנתערבו נתן טעם אחר דאין נהרגין ל"ד לכאן.
רש"י
ואל תתגר בם וגו'. לֹא אָסַר לָהֶם עַל מוֹאָב אֶלָּא מִלְחָמָה, אֲבָל מְיָרְאִים הָיוּ אוֹתָם, וְנִרְאִים לָהֶם כְּשֵׁהֶם מְזֻיָּנִים, לְפִיכָךְ כְּתִיב (במדבר כ"ב) "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם", שֶׁהָיוּ שׁוֹלְלִים וּבוֹזְזִים אוֹתָם; אֲבָל בִּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֱמַר (פסוק י"ט) "וְאַל תִּתְגָּר בָּם" – שׁוּם גֵּרוּי, בִּשְׂכַר צְנִיעוּת אִמָּם, שֶׁלֹּא פִרְסְמָה עַל אָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבְּכִירָה שֶׁקָּרְאָה שֵׁם בְּנָהּ מוֹאָב (בבא קמא ל"ח):
בכור שור
אל תצר את מואב. על אילו אומות הזהיר הק' את ישראל שלא יכבשו את ארצם, שיהיו סבורים לכבשם שעיר עמון ומואב. בשעיר, שבמקומות קורא אותם חוי, כדכתיב את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וסבורים ישר' שהיא ארץ החוי שנתן להם הק' לירש. ולכך כת' ובשעיר ישבו החורים לפנים, כלומ' עיקר שמם חורי ואינם מז' עממים, והאי דקרי להו חוי דמורחי לארעא כחויא. ולקמן מפר' איזה הוא חוי שניתן לישראל. וכן אמ' רבותי' שהיו מריחין את הקרקע ואומ' קנה זה יפה לדקלים וזה יפה לגפנים וכן לכל מין ומין ולכך קרי ליה יושבי הארץ שהיו מיישבין את הארץ בפירותיה מרוב חכמת'. ועמון ומואב שהיו ישראל סבורים שארצם ארץ רפאים שניתנה לאברהם אבינו כדכתי' את הקיני ואת הקניזי [וגו] ואת הרפאים, וכן כת' במואב יחשבו עליהם בני אדם שהם רפאים ואינ' כי המואבים יקראו להם אימים על שהם גדולי' ואימתני' וזהו עיקר שמם ואינם רפאים, ואין לכם דין בארצם. ובעמון כת' ארץ רפאי' תחשב אף היא. סבורים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינה כן, העמונים יקראו להם זמזומים, לפי שהם בעלי מחשבה ותחבולת, כמו כאר זמם. וכל אילו עם גדול ורב ורם כענקים וחכמים ובוטחים בחכמתן ובגבורתם ומורדין בבורא והשמידם ונתן אחרים תחתיהם ומסרם ביד חלשים מהם, אבל אינן מאותן עממין שנתנו לישראל אבל שאר אומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם, לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם, דממאי תיסק אדעתי' שיכבשום: