וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃
מדרש לקח טוב
פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. הודיעך הכתוב שבחן של צדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שנוקמין נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם. מאת המדינים והלא מואבים היו אלא בתחלה היה להם תגר זה עם זה שנאמר (בראשית ל״ו:ל״ה) המכה את מדין בשדה מואב. וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה שנא' (במדבר כ״ב:ז׳) וילכו זקני מואב וזקני מדין מדינים שהיו מדיינין עם ישראל, אחר תאסף אל עמך. מלמד שמלחמת מדין מעכבת מיתתו של משה. ואף על פי כן הלך ועשה בשמחה שנאמר וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם. אזדרזו כענין שנא' (דברים ג) חלוצים תעברו. ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. אמר להם לא נקמת בשר ודם אתם נוקמין אלא נקמת מי שאמר והיה העולם (נחום א׳:ב׳) אל קנוא ונקם [ה' נקם ה'] ובעל חמה:
אלשיך
ואצו אתכם בעת ההיא כו'. ראוי לשים לב (א) אל אומרו בעת ההיא מה צורך להודיע שאמר זה בעת ההיא ולא אחרי כן. (ב) אומרו לאמר שאינו לאמר לזולת. (ג) כי הלא כל מאמרו עם כללות ישראל המה ואיך יאמר נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה כי חלוצים תעברו שלא יצדק זה רק לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה וא"כ מהראוי יאמר ואצוה אותם כו' ויחזור אל שני השבטים ולחצי הנזכר בסמוך שנתן להם ארץ סיחון ועוג. (ד) למה יגיד להם עתה כל זה ומה גם כי גם המה ידעו וראו כל הסיפור הזה שאמר משה לשני השבטים וחצי מהם. (ה) אומרו ואת יהושע צויתי כו' למה יודיע מה שצוה ליהושע. (ו) אומרו בעת ההיא מה יתן ומה יוסיף אם היה בעת ההיא או אחרי כן. (ז) או' לאמר כי אינו לאמר לזולת. (ח) למה אמר ליהושע עיניך הרואות כו' כן יעשה ה' לכל הממלכות ולא אמר זה דרך כלל לכל ישראל. (ט) אומרו לא תיראום כו' כמדבר עם רבים ולא ידבר כ"א עם יהושע בלבד: