לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃
דברי דוד
לא תוסיפו כגון חמש פרשיות בתפילין. יש לדקדק מאי שייכות יש לאזהרה זו בכאן אצל חטא פעור, ותו קשה בפסוק, ל"ל לשמור את מצות ה' אלהיכם דהא כבר אמר זה אל החקים אשר אנכי מלמד אתכם כו'. ונראה דכאן בא להזהיר דרך כלל שלא יסמוך אדם על חכמתו לבקש טעם למצות השי"ת כמו שעשה שלמה שאמר לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו אני ארבה נשים ולא יסירו לבבי כדאיתא בבבא מציעא (דף קט"ו) משום דדרש טעמא דקרא אלא אפילו כאביגיל ולא דרשינן טעמא דקרא ואפילו ר' יהודה דמקיל שם היינו היכא דהכתוב עצמו מפרש הטעם כמו בזה ולא יסור לבבו אבל במקום שאין מפורש הטעם אלא אתה מבקש טעם מעצמך ובשביל זה לפעמים שאין טעם זה תרצה לשנות הדין, זה אסור לכ"ע וע"כ אמר הכתוב להזהיר ע"ז, ועשה בזה שני חלוקות דהיינו בעשה ולא תעשה, ואמר תחילה במצות עשה דהיינו אשר אני מצוה אתכם לעשות ותרצה לומר מדעתך כיון שדבר זה ניחא להקב"ה אני אוסיף בו כמ"ש גבי ברכת כהנים אוסיף בברכה להם, ע"כ אמר ע"ז אל תוסף ואין לך לילך אחר מחשבתך, ואח"כ אמר במצות ל"ת כגון ענין שלמה שגרע מצות לא ירבה כו' מכח מחשבה שלו, ע"כ אמר לא תגרעו ממנו לשמור והיינו לשמור מצות ה' דכל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ואתה רוצה לגרעו מפני טעם שלך לא תעשו כן, וע"ז אמר עיניכם הרואות דפרעו עצמם מפני שהיו סבורים שהלכו אחרי הטעם שלא יכבד את הע"א אלא רוצה לבזותה ופרעו עצמם נגדה ואפ"ה השמידם הקב"ה, ואתם הדבקים תמיד לא יזוזו מן הקב"ה אפילו בזה מכח טעמכם חיים כולכם היום. וענין זה סמכה תורה לכאן דשייך על מה שאמר וחזקהו ואמצהו שלא ירך לבו לומר כו' דהיינו שלא ילך אחר מחשבות לבו לשנות ממאמר הקב"ה בשביל שכלו. ודבר זה הוא כפתור ופרח לפי ענ"ד:
רש"י
לא תספו. כְּגוֹן חָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתְּפִלִּין, חֲמֵשֶׁת מִינִין בַּלּוּלָב, וְחָמֵשׁ צִיצִיּוֹת, וְכֵן "לֹא תִגְרְעוּ" (ע' ספרי פ' ראה):
אלשיך
לא תוסיפו על הדבר כו'. הנה בפ' פנחס הוכחנו מהכרח המקראות כי שני כתות היו בעון השטים. אחד המון עם אשר זנו את בנות מואב וישתחוו לאלהיהן ועליהם אמר הכתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ב' אשר בשם ישראל יכנם הם שלומי אמוני ישראל מבחר העם ואלה לא הלכו אחר בנות מואב ואלהיהן כי רע עליהם המעשה אך הם אשר חטאו עם בנות מדין בלכתם אחרי בעל פעור כי שכלם הטעם כי היו בעיניהם כמבזים הע"ג בפעור עצמם בפניה ולא ידעו כי זאת היתה עיקר עבודתה כמדובר למעלה ועל כת זו נאמר ויצמדו ישראל לבעל פעור ושתי אלה אחשוב כוון באומר ונשב בגיא כו' כי באומר ונשב בגיא רמז האחד. ובאומר מול בית פעור רמז השני. ע"כ על מציאות העון אמר ועתה ישראל שמע אל החוקים כו' ככל הכתוב למעלה שהוא כי עתה שחטאת אל תסמוך על זכות זולתך ושמע אל החוקים כו' שעל ידי כן כל הגוים כאין נגדך שאין ערוד ממית אלא חטא ממית והוא השלים הכלל הגדול שבו היחל למעלה. ועתה בא לומר הכלל הב' שכתבנו שהיה מורם ממנו והוא אומר לא תוסיפו כו' והוא כי הנה בעושי רשעה יש ב' סוגים יש רעים וחטאים ביודעים כי רעה הם עושים. ויש שלמים וכן רבים מתפתים מרוח מבינתם להוראת היתר לפי שכלם ועד ממהר שלמה המלך עליו השלום באומר כי אמר אלהים לא ירבה לו נשים הלא נתן טעם ולא יסור לבבו ואם כן איפה אני שחכמתי מכל האדם ארבה ולא יסור לבבי וחטא ואשם וההיקש בזה היה לישראל עון פעור כי טעו בשכלם ועברו ונענשו וזה הדרך הוא אשר יצר לב האדם יטעה בו הכשרים שבעם. על כן אחר אומר יתקנו עתה ישראל אשר חטאו בגיא בא להוציא נפקותא לתת כלל גדול זולת הקודם בעבודתו ית' וגדולה היא מאד. הלא היא בל יתנהג איש לפי שכלו במצות ה' להוסיף או לגרוע מנקודת מצותו ית' אשר צוה ימין ושמאל אפי' כמלא נימא ואצ"ל בכוונת הטות ממצותו חלילה כי אם אפילו בכוונת עשות רצונו ית' אז יותר אל יצא איש מאומה ממאמרו ית' והוא בל יאמר הכהן המברך את ישראל הלא טוב להוסיף ברכה על ברכת ה' אשר צונו לברך את ישראל יברכך כו' ולומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלך פעמים כו' או אם יאמר איש הלא נתייחס למוסיפים בעבודת ה' אם נכתוב חמשה פרשיות בתפלין בקדושה ובטהרה או נסבב עצמנו בה' או ו' ציציות וכן ארז"ל כי לכך נאמר לא תוסיפו הרי כי אפילו בכונה לעבוד את ה' אין להוסיף וזה יאמר לשמור כו' כלומר לא תוסיפו כו' אפילו תהיה הכוונה כדי לשמור את כל דברי התורה כו' כאשר כתבנו. ומהיכן נלמד זה הלא הוא כי עיניכם הרואות כו' והוא כאשר כתבנו כי עיקר עון פעור בישראל לא היה רק בחשבם כי היו מבזים הע"ג בפעור עצמם בפניה והעולה על רוחם שעבודת שמים היו עושים ועכ"ז לא נמנע ה' מלהשמידם ומזה ראו ראיה אל האמור. כלומר ראו עתה שאין עבודת ה' תלויה בשכל אדם כי אם בעשותו את אשר יצוה ה' בלי תוספת וגרוע כי הנה עיניכם הרואות את אשר עשה ה' כו' כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור גם שהיה עולה על רוחו שזכות תחשב לו השמידו ה' וא"כ ממנו נקח לבלתי הוסיף בכל דברי התורה לפי שכלנו. והוא מה שרמז למעלה באומרו מול בית פעור להוציא נפקותא זו משם כאשר פירש עתה. ומפני שעדיין היה מקום לומר שאין משם ראיה שלא יתנהג האדם לפי שכלו בעבודת ה' כי אולי מה שה' השמידם לא היה על פעור כ"א על אשר הזנו את בנות מואב ומדין. לזה אמר בקרבך והוא כי הנקראים בשם ישראל לא נטו אחרי הזמה רק ויצמד ישראל לבעל פעור אלא שאחרי כן נתפתה זמרי שהיה מישראל ופרסמו הכתוב כמ"ש והנה איש ישראל בא כו' שעד כה לא היה איש ישראל בעיקר הזמה. גם שאפשר היו קצת. עיקרם היה על דבר פעור ואותם השמיד ה' כאומר השמידו ה' אלהיך מקרבך כלומר אותם אשר מקרב ישראל המה ומעיקרם כי הם עיקר אשמתם על פעור היה. ואמר ג"כ כי כל האיש לומר אין צריך לומר העובדים את פעור בכונת עבודה זו המזנים ג"כ ככ"ד אלף משמעון. אלא כל האיש אשר הלך לכלול אף ההולך לבד אחרי פעור אפילו בכונת בזותו אותו. והראיה כי הנה לא נשארו רק אשר נדבקו בה' לגמרי ולא דבק בידם כל מאומה מן החרם אפי' שלא בכוונת עבודה וזהו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים אך לא אשר לא דבקו כאשר כתבנו והוא מז"ל ויצמד ישראל לבעל פעור לא דבקו רק כצמידים בזרוע שהוא רפוייים בלתי דבקים בעצם ועכ"ז השמידם ה'. והנה עדיין היה מקום לומר כי אשר פער עצמו אליו ע"מ לבזותו לא נאשם אך מה שהש"י הפגיע בו הוא על עון אשר חטא הנמצא אתו ממקום אחר לז"א חיים כלכם כלומר שאם כך היה הנה גם אשר לא הלכו אחריו כלל לא יבצר מהם עון ממקום אחר ולא השמידם ה' רק חיים כלכם ולא מת אחד וא"כ ודאי אמור מעתה כי אותם שהלכו אחרי בעל פעור בעון פעור מתו ולא בזולתו: