דברים ו:יג מפרשים: ספר המצוות, שפתי כהן, דברי דוד ורש"י

היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי. והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, ובבאור אמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע, רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה. ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים אלא על צד חסרון המצרף כמו שישבע בשמש והוא ירצה לומר אדון השמש, ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון או במי ששלחו, וכל עת שלא יבוין הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים להאמינו שיש לאותו הדבר אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים אשר בא הפירוש (סוכה מ"ה:) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הכתוב בשמו תשבע, רוצה לומר שאליו בלבד תאמין האמת אשר ראוי לאדם להשבע בו. וכבר אמרו בתחלת תמורה (דף ג':) מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע. (בפרשת עקב, הפלאה הלכות שבועות י"א):

את ה' אלהיך תיר"א, בגימ' תורה, תירא אותו ואת תורתו:

ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו כו'. דקרא בשמו תשבע אין לו פירוש אחר, דא"ל שהיא מצות עשה כמ"ש לפני זה ואותו תעבוד, זה אינו דמאי מצוה יש בזה וכי לא סגי שלא ישבע כלל, ול"ד לאותו תעבוד דלא סגי בלאו הכי. וא"ל ג"כ, דקמ"ל איסור שלא ישבע באלהים אחרים אלא בשמו הא כבר הזהיר אפילו הזכרה בעלמא שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אלא ע"כ קמ"ל, שיש חילוק בזה בשבועת הקב"ה עצמו שיש איסור זולת אם יהיו בך כל המדות הללו אז יש היתר:

ובשמו תשבע. אִם יֵשׁ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, שֶׁאַתָּה יָרֵא אֶת שְׁמוֹ וְעוֹבֵד אוֹתוֹ, אָז בִּשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁאַתָּה יָרֵא אֶת שְׁמוֹ תְּהֵא זָהִיר בִּשְׁבוּעָתְךָ, וְאִם לָאו — לֹא תִשָּׁבֵעַ: