דברים טו:טז מפרשים: מלבי"ם, אלשיך, ברכת אשר ותורה תמימה

[קנב] והיה כי יאמר, כבר פי' בפ' משפטים שצ"ל שני פעמים דשם כתיב ואם אמר יאמר כמ"ש במכלתא שם (סי' כה) ושם אמר אם אמר יאמר העבד שיאמר בעודו עבד, ופה אמר לא אצא וכן שם לא אצא חפשי שמשמע שיאמר בשעת יציאה, ומבואר שיאמר ב"פ בתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה כמ"ש בקדושין (דף כב) ועיין ברמב"ם (פ"ג מה' עבדים הלכה י') ובלח"מ שם:

והיה כי יאמר אליך כו'. אמר הנה עוד הועלתי במה שצויתיך להעניק לו כי הלא עתה הוא בספק אם יאמר שטוב לו עמך. אך אם לא היית נותן לו מאומה ודאי הוא שיאמר כי טוב לו עמך כי אוכל אכול ושבוע ובצאתו ימות ברעב. וז"א והיה כי יאמר כו' לומר על ידי מה שצויתיך להעניק לו בצאתו אני אומר והיה כי יאמר אליך לא אצא שהוא בספק יאמר כי טוב לו היותו עמך מאשר תעניק לו שיאכל בביתו. ואז ולקחת כו' אולי יהיה לו לחרפה ויצא. והנה ארז"ל כי ירמוז לו רשעו ששמע באזנו כי לי בני ישראל עבדים ונעשה עבד לזולתו תרצע אזנו והנה אמרו רז"ל שאפשר רמז לו בזה הוא יתברך איך הוא חפץ בעבדות אשר הוא יתברך הצילו ממנו בהיותו במצרים וחרפה היא לו. והוא כי מרצע באזנו ובדלת עולה כמספר אל בו עבדות מצרים להורות כי נסוג אחור. והנה מאשר אמרתי שהמעניק אותו בצאתו הוא טוב שלא יהיה ודאי שיבא לומר לא אצא חפשי. והנה מזה היה מקום לומר כי באמה שאינה יכולה לומר לא אצא כי על כרחה יוצאה בסימנים לא אתחייב להעניקה. ע"כ אנכי מצוך שאך לאמתך תעשה כן ואז ע"י כן יבוש ויכלם וישוב אל ה' וירחמהו כי חרפה היא לו יאמרו עליו כי שב אחור אל חרפת גלות מצרים. ועל כל זה לא יהי' לך רק עבד עולם שהוא עולמו של יובל:

"והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך... ולקחת את המרצע... ואף לאמתך תעשה כן". יש כאן מבנה נדיר - פסוקינו הם מאמר מוסגר, אבל הסיפא ("ואף לאמתך תעשה כן") חוזר אל הצו "העניק תעניק" שבפסוק יד. ואכן העיר מעין זה ר' אהרן מירסקי ב"דעת מקרא". (פ' ראה תשס"א)