אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃
שפת אמת
בברכה כתי' אשר כו' ובק' אם לא תשמעו כי הקללה נעשה ע"י החטא אבל אין לה מקום בל"ז. כי מאתו לא תצא הרעות כו'. ואדרבא הרשות ביד אדם להפוך גם הקללה לברכה וז"ש נותן לפניכם כו' ברכה וק' שגם הקללה ביד האדם כו'. וז"ש ז"ל שהכל בבחירות האדם. כי גם בעוסקו בעוה"ז. אם כל רצונו מגעגע להתדבק בהש"י. עי"ז עצמו יש עלי' לכל הדברים שעוסק בהם. וע"ש זה נקרא רצון מל' ריצה שלא בהדרגה. שע"י הרצון יכולין להפוך הכל אל רצונו לעלות להש"י כנ"ל. וכתי' כי ירחיב ה' וכו' גבולך כו' שזה התרחבות נקודה הפנימיות. שיש בכל איש ישראל נקו' פנימיות להש"י. גם יותר מזה אף בכל דבר כנודע. רק שצריך האדם להרחיב נקודה הנ"ל שתתפשט בכל דבר. והיתר בשר תאוה. היינו שיהי' כח ביד איש ישראל שלא להתדבק בגשמיות אף שאוכל ושותה כמ"ש במד' ה' מתיר אסורים שכל איסור ע"י שמאסר האדם ומתדבק בגשמיות וסט"א. אבל הש"י התיר זה כנ"ל רק שצריך להיות הרצון להש"י. כנראה מלשון הפסוק כי ירחק ממך המקום כו'. שהגם שהתיר בשר תאוה מטעם שא"י להקריב תמיד. מ"מ צריך להיות הקדמת הרצון שהי' מתרצה יותר להעלות להש"י רק ע"י שמרוחק כנ"ל. ובחירת האדם לבד בכלל להיות בוחר במצות ה' ובדרך התורה. רק בכל דבר יש טוב ורע שצריך האדם להיות רצונו לעשות הדבר לש"ש ולהתדבק רק בבחי' הטוב שיש בה. וז"ש במד' שיש דרך שתחילתו קוצים וסופו מישור כו'. שצריך האדם ליישר הדרך שיש בו קוצים ג"כ [אם שאין הפשט כן. ע' פנים לתורה]:
פענח רזא
את" הברכה" אשר" תשמעו" ס"ת אותיות תור"ה כלומר שתשמעו את התורה (ובאו אותיות תורה בס"ת ובערבוב שלא כסדרן לומר כי זה יהי' בסוף ולעתיד לבא שישמעוה מקטנים ועד גדולים וכולם ידעוה כדכתיב כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', שכולם קטן כגדול כמו שהם בערבוביא כולם ידעו את התורה לעתיד ולבסוף והוא עצמו ג"כ רמז עקב אשר תשמעו, כלומר לבסוף, ואולי הוא כולו רמז על תורה חדשה שעתיד הוא ית' לדרוש להם מתורה שבחיקו, ועוד הורה בזה שמה שאמר את הברכה אשר תשמעו וגו' לא שבשביל כך ישמעו ויהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס רק יעשו זה מאהבה ויראה גם יחד בערבוביא שלא לשם שום שכר וסוף הכבוד לבא מאליה, לכן בא הרמז בס"ת ובעירוב, ועוד ששכר התורה סופה לבא היום לעשותם ומחר ליטול שכרם, וזהו ג"כ עירוב האותיות וס"ת לומר לצפות השכר לבסוף כשיהיו הכל מעורבבים לעוה"ב, והיינו כשיהי' קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, ועוד הורה לנו בזה שיתארך הגלות החל המר הזה זמן ארוך ומופלג מאד עד לבסוף דהיינו ששלימות התורה שהכל ידעוה זה יהי' לבסוף הרבה וכל כך עד שם נתערב אנו בין הגוים והאומות):
פענח רזא
שאל מין א' את הרב ר' נתן בן רבינו משולם סבת אריכות הגלות הזה כ"כ ולא כן גלות בבל שבא על ע"ז שאין עון חמור ממנה ואעפ"כ לא הי' כ"א ע' שנה, והשיב דבבית ראשון עשו צלמים ואשרות וכלים שלא לקיימא אבל בבית שני עשו ע"ז מבני ישראל עצמן דהיינו לאותו האיש ותלמידיו והפכו עליהם הנבואות הקדושות וקבעוהו לע"ז קיימת ומקובלת לעובדי' לכך הדבר חמור ועונש כ"כ, והג"ן השיב כי לגאולת מצרים ובבל לא הי' כ"א איבוד אומה אחת אשר ישראל בידה וזה לא הי' קשה כ"כ בעיני הש"י אבל עתה ישנו עם א' מפוזר ומפורד בין כל העמים ויצטרך לזה שיהפך ידו על כולם וזה קשה בעיניו מאד ולא נקל ממהר האלהים לעשותו: