וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃
העמק דבר
והוא לא שנא לו. משא״כ אם הוא שונא א״א לדעת אם הוא בבלי דעת. ואולי הערים בזה להכותו נפש. אמנם.
הכתב והקבלה
והוא לא שונא. הפסיק בזה בין בבלי דעת ובין אשר יבא את רעהו ביער, כי ביער לא צריך לידע אם שונא הוא אם לאו דודאי בבלי דעת הוא, לכן הפסיק בו, ולעיל אמר אשר יכה, דבזה צריך לידע אם לדעת הוא (הגר"א):