וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃
שפתי כהן
האל ושלחו זקני. ס"ת לוי, בן לוי פלכו קולט. (ובמסכת מכות) ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר. ועמדו בגימ' בעדים:
מלבי"ם
[פה] ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, כי מצותו ביד גואל הדם, ומה שמוכיח שימות ביד כל אדם מן ומת, עקר הלמוד הוא בפ' מסעי בספרי (שם סי' טו), ומ"ש לא תחוס עינך לא חשבו הרמב"ם וס' החינוך ללאו מיוחד רק כלל (במל"ת סי' רמט) מניעת החמלה על רוצח ועל ממון החובל באזהרה אחת, וכ"ה בסמ"ג (סי' רב) והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת (סי' יג) כתב שהרמב"ם שכח אזהרה זו ומלשון הספרי שמא תאמר י"ל שהוא רק טעם למ"ש ובערת הרע שאחר שצריך לבער עושי הרעות שעי"כ וטוב לך ממילא לא תחוס עינך, שגדר החוסה הוא בדבר שי"ל בו צורך ותועלת ומזה יגיע לך רע ונזק:
העמק דבר
ונתנו אותו ביד גואל הדם. משא״כ אם הוא שונא והיה הדבר בלי דעת ברורה אע״ג שאינו גולה מכ״מ אין מוסרים אותו בידים ליד גוה״ד אלא מניחים אותו למקרה: