פירוש על דברים כא:א

כי ימצא חלל. כאשר הזכיר המלחמה על האויב אמר ואם אדם ילחם עם אחד ונמצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הכהו:

כי ימצא חלל באדמה וגו'. הקשה מהרי"א על פר' זו שאין כאן מקומה בין ד' פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים ועתה שא נא עיניך וראה מ"ש רז"ל (סוטה מו.) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז"ל במס' תענית (ז.) אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת"ח שאינו הגון כו'. וא"כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ"נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ"ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת"ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם.

כי ימצא חלל סמך לפרשת מלחמה שבשעת מלחמה דרך למצא חללים:

כי ימצא חלל: מצות עגלה ערופה איננה למען יתגלה הרוצח (כדעת הרמב"ם מורה ח"ו פרק מ'. ואחריו בעל ס' החינוך ודון יצחק ובעל מנחה בלולה והמעמר), אלא לשתי כוונות: האחד, לחזק האמונה המפורסמת באומה שכל ישראל ערבים זה לזה, ושלארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו; ולכן אחרי שאין הרוצח ידוע להם, ולא יוכלו לעשות בו דין, יערפו תחתיו העגלה, וירחצו הזקנים את ידיהם, לסימן כי הם ושולחיהם נקיים, וכפיהם לא כגואלו בדם ההרוג. והשנית כדי שבתוקף אמונתם בעונש המגיע לארץ בשביל הדם אשר שופך בה, לא יבאו להרוג נקי שיהיה נחשד על הרציחה ההיא, בזולת ראיה גמורה ועדות ברורה. כי אמנם אעפ"י שיודעים היו שאין כל העם ערבים על מכה רעהו בסתר היה אפשר להם לחשוב שזה אמנם אינו אלא כשאין ההרוג ידוע, אבל בנדון שלנו שהחלל נמצא, יתכן שיהיו כל הקהל נענשים אם לא ישתדלו עד שימצא הרוצח.

כי ימצא. נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין, שנאמר כי ימצא פרט למצוי ^אהספר הוא גבול עיר עובדי כוכבים, ור"ל פרט למקומות שמצוי תדיר רציחות וגזילות. ומדברי הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה נראה שהי' לפניהם הגירסא פרט לממציא את עצמו, כלומר שסמוך לגבול העובדי כוכבים הוי כאלו המציא עצמו למיתה מדהלך שם יחידי, וכ"מ בירושלמי בפ"ט דסוטה ה"ב וז"ל, נמצא סמוך לספר, אני אומר סרקיים הרגוהו, ועיר שיש בה עובדי כוכבים אני אומר עובדי כוכבים הרגוהו, וכ"כ ברמב"ם פ"ט ה"ה מרוצח, נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עובדי כוכבים אין מודדין כל עיקר שהרי זה בחזקת שהרגוהו עובדי כוכבים, עכ"ל. וזה הפירוש עולה יפה לפי הגירסא פרט לממציא את עצמו, וא"צ למה שנדחק הכ"מ לפרש לשון זה לפי הגירסא פרט למצוי, ובפרט כי כפי שכתבנו מבואר מפורש מפירושו למשנה שהי' גורס פרט לממציא את עצמו עיי"ש, וכן דברי התוי"ט בענין זה צ"ע רב, יעו"ש ואין להאריך, וע' בתוס' סנהדרין פ"ו א' ד"ה ונמצא. .
(סוטה מ"ה ב')

כי ימצא חלל באדמה אשר יי' אלהיך נותן לך לרשתה. הנה זה כולל ארץ ישראל ועבר הירדן כי שתיהם נתנם השם יתעלה לרשת:

[קלא] כי ימצא חלל. על דברים הרגילים יתפוס לשון הויה כי יהיה נגע, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי. וע"כ אמרו פרט למצוי כמו בספר ועיר שרובה עכו"ם. ומ"ש מכאן אמרו (סוטה דף מ"ז):

פס'. כי ימצא חלל. תניא כי ימצא לזמנים ולעתים ולא שבכל שנה מצוי. היינו דתנן משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה. משרבו המנאפים פסקו המים המרים. רבי יוחנן בן זכאי הפסיקם שנא' (הושע ד׳:י״ד) לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה וגו'. מתניתא בפרק עגלה ערופה. חלל ולא חנוק. חלל ולא מפרפר. באדמה. ולא טמון בגל. נופל. ולא תלוי באילן. בשדה. ולא צף על פני המים. ד״א באדמה. לרבות בעבר הירדן. לא נודע מי הכהו. הא אם ידוע מי הכהו אפילו אחד מהן לא היו עורפין:

כי ימצא חלל אחר שהזכיר המלחמה עם האויבים הזכיר אדם נלחם עם אחר.

כי ימצא. ולא מצוי:

"כי ימָּצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נֹתן לך לרשתה" וגו'. הרי שדין עגלה ערופה ממצוות התלויות בארץ הוא, ואף על פי כן לא ראיתי שמונים אותו בסוג מצוות זה, והוא עשה ולא לאו. וראה מה שכתבתי למעלה (יב, יט; יד, כז; יט, יד). (פ' שופטים תשנ"ח)

ומה שדרשו רז"ל (תענית ז.) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת"ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק"ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק"ו על פרי הצדיק השלם, וע"כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג"כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים.

באדמה בגי' בגלוי:

כי ימצא. כי ימצא ולא שתהא חוזר להמציא אותו ^בפירש בקרבן עדה שלא יהיה צריך לחקור אחריו, והיינו פרט לטמון [בדרשה שבסמוך] עכ"ל, ופירוש זה, צ"ע דהא פרט לטמון דרשינן בסמוך מדרשה באדמה, ולכן נראה לפרש שהכונה שאם שמעת שמועה בעלמא שנמצא חלל אין אתה מחויב לדרוש ולחקור כ"כ ולסבב הבאת עגלה ערופה אלא רק אם באה לידך דבר מציאות חלל אז אתה מחויב להתעסק בתוצאות הדין המבואר.
וראיה לפירוש זה שכן דריש כהאי גונא בספרי פ' ראה בענין עיר הנדחת כי תשמע באחת עריך וגו', כי תשמע ואין החיזור מן המצוה, ר"ל שאין עליך מצוה לחזור אחר הדבר לשמוע, יעו"ש לפנינו, וי"ל דדריש כן מלשון כי תשמע, כי ימצא, עפ"י המבואר במ"ר פ' צו פ' ט', בכל המצות כתיב כי תראה, כי תפגע, כי יקרא וגו', אם באה המצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתם זקוק לעשותה וכו', וה"נ כן. .
(ירושלמי סוטה פ"ט ה"א)

כי ימצא חלל. רוצה לומר שימצא חלל בעת שימצא אבל אם היה מפרכס עדיין או שהיה נחנק אינו נקרא חלל:

[קלב] כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה. הנה שם חלל נופל על חלל חרב, וזה המבדיל בין חללים ובין הרוגים, והחנוק אינו חלל כי אין דם יוצא ממנו. ובדיוק מציין שכבר מת לא מפרפר, וזה מודה גם ר' אליעזר שאין לומר שבא רק לדוגמא וה"ה חנוק, דשם חלל נזכר בפרשה ד' פעמים הרי בא בדוקא, והת"ק מדייק שגם מ"ש באדמה נופל בשדה שהם דברים מיותרים מציין במ"ש באדמה למעט טמון, שזה ההבדל בין בארץ ובין באדמה שהאדמה הוא על הארץ ומציין שנמצא על, שטח הגלוי באדמה לא טמון שע"ז היל"ל בארץ, ומ"ש נופל ממעט תלוי, ובשדה ממעט צף על פני המים, ומ"ש באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כולל גם עבר הירדן, ובספרא (קדושים סי' נח אמור סי' קנג בהר סי' ב) ממ"ש כי תבוא אל הארץ אשר אני נותן לכם ממעט עבר הירדן, אבל פה אינו תולה בביאה ולא הזכיר לשון ארץ רק באדמה שכולל כל אדמה שהיא להם נתונה מה'. ור' אליעזר ס"ל שלא בעינן בזה קרא כדכתיב:

כי ימצא חלל ולא טמון בגל.

חלל. ולא חנוק ולא מפרפר:

וזה שאינו נוהג כיום, זה משום שצריך סנהדרין גדולה (סוטה מד ע"ב; רש"י להלן ב ד"ה ויצאו זקניך). וראה ראב"ע וחזקוני להלן (פסוק י). (פ' כי־תצא תש"ס)

כי ימצא. אין מציאה בכל מקום אלא בעדים ^גר"ל שיהיו עדים רואין את הנהרג בשעה שמצאוהו אם ראוי הוא להביא עגלה ערופה עליו, והיינו שלא יהיו בו המניעות המונעות מלהביא עגלה ערופה, כגון שאינו חנוק ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים כפי שיתבאר בסמוך. .
(שם שם)

באדמה. ר"ל על הארץ לא שיהיה טמון בגל:

[קלג] לא נודע מי הכהו. הא נודע אפילו על ידי עד אחד מקרי נודע כמו שלמד בספרא (ויקרא סי' רסג) מלשון או הודע אף על ידי עד אחד ואף על ידי אשה. ומ"ש תלמוד לומר וענו ואמרו ר"ל וסוף הפסוק ועינינו לא ראו כ"ה (בסוטה דף מז):

נפל ולא תלוי באילן דאין דרך רוצח לשהות ולטמון ולהתלות מפני שירא לנפשו. ד״‎א נפל שוכן דאין לומר שנפל כשראהו שהרי מצאו נהרג בשדה ולא הצף על פני המים דאין להבחין מאין הוא בא.

באדמה. ולא טמון בגל:

גם כאן עוזרת הגדרתו של מרן ה"חזון איש" את המצוות התלויות בארץ, כמצוות המתייחסות לגידולי הארץ, כפי שמסר לי ידידי הגאון הרב יהושע ישעיהו נויבירט שליט"א. (פ' שופטים תשס"ב)

כי ימצא. ולא בשעה שמצוי, מכאן אמרו, משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה ^דכ"א בסוטה מ"ז א', ועיין ברמב"ם פ"ט הי"ב מרוצחים כתב וז"ל, אפילו ראה את ההורג עד אחד ואפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין, לפיכך משרבו הרוצחין בגלוי בטלה עגלה ערופה, עכ"ל. וסברתו פשוטה, דמשרבו רוצחין בגלוי לא יתכן שלא ידע מי מהרציחה, אבל לא ידעתי למה כתב טעם וסברא מדנפשי' בעוד שבספרי יש דרשה מפורשת על זה כמבואר לפנינו, ואפשר לומר דטעם הספרי גופי' הוי מטעם סברא זו, דכיון דרציחה מצויה א"א שלא ידע מי מהרציחה וא"א להתקיים הפסוק לא נודע מי הכהו כמבואר בסמוך. [ספרי].

נופל בשדה. לא שיהיה תלוי באילן כי אינו נופל ולא צף על פני המים כי אינו בשדה ולא בתוך העיר כי איננו בשדה:

אשר ה' אלהיך נתן לך. לרבות בעבר הירדן:

וראה במסכת סוטה (מז ע"ב): "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאינה באה אלא על הספק". ולכאורה קביעה זו - בטלה עגלה ערופה - היא תקדים חמור ביותר, וצריך לעיין בטעם הדבר. (פ' שופטים תשס"ד) לפי רש"י שם, ריבוי הרוצחים הביא לכך שאותם רוצחים סדרתיים כבר מוכרים לרשויות ואם כן הספק "מי הכהו" איננו עוד ספק גמור (מעין זה במאירי). הרש"ש מבאר בדעת רש"י שביטול דין עגלה ערופה נבע מכך שהפסיקו לדון דיני נפשות (ראה עבודה זרה ח ע"ב שמשרבו הרוצחים הפסיקו לדון דיני נפשות כדי לא לחייבם), ואם כן אין טעם לעשות מעשים שיסייעו לגילוי הרוצח, שכן ממילא לא ידונוהו. טעם נוסף מביא הרש"ש בשם התוספתא: נאמר לגבי עגלה ערופה "כי ימצא חלל באדמה". מפסוק זה דורשים - "כי ימצא" - פרט למצוי, לכן משרבו הרוצחנין ונעשה הדבר מצוי, בטלה עגלה ערופה.

חלל. חלל ולא חנוק, חלל ולא מפרפר ^הדשם חלל לא נקרא אלא הנהרג בכלי ברזל כעין חרב וכמש"כ בפ' חקת בחלל חרב, לאפוקי חנוק שאינו חלל מפני שאין דם יוצא ממנו ואפשר שמאליו מת, וגם מורה שם חלל על מי שנהרג כולו באין עוד רוח חיים בקרבו לאפוקי מפרפר, ולא נתבאר כאן ענין זה כל צרכו, אם במפרפר לעולם אין עורפין גם אם לאח"כ מת, אבל בירושלמי סוטה פ"ט ה"א מבואר כל ענינו, ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אין עורפין שאני אומר ניסים נעשו לו וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאוהו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, ר"ל לא אמרינן מסתמא מת במקום הראשון וגררוהו לכאן, אלא אמרינן כאן נמצא וכאן מת, וחידוש על הרמב"ם שלא ביאר כל זה, וע' בדרשה הבאה. .
(סוטה מ"ה ב')

לא נודע מי הכהו. מפני שלא אמר אין עד מי הכהו למדנו שכיון שנודע זה לאחר זולתי המכה לא ינהג בו זה הדין ואפילו היה עבד או אשה שהרי אני קורא בו נודע מי הכהו כיון שנודע לזה:

לרשתה. פרט לירושלים:

חלל. רבי יוסי ב"ר יהודה אומר, חלל ולא חנוק ואפילו מושלך ^ור"ל אפילו מצאוהו מושלך, וטעם הדבר דאעפ"י כן אין זה בכלל חלל שאינו אלא מכלי ברזל כחרב כמש"כ בריש אות הקודם. .
(ירושלמי סוטה פ"ט ח"ב)

נפל. ולא תלוי באילן:

באדמה. באדמה ולא טמון בגל ^זבגל של אבנים, וממעט זה מלשון באדמה. .
(סוטה מ"ד ב')

בשדה. ולא נמצא במים:

נתן לך. פרט לחוץ לארץ ^חנראה קצת טעם בזה עפ"י המבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה כי ימצא, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים לא היו עורפין דכתיב כי ימצא פרט למצוי, ור"ל מפני שבאותן המקומות מצויין רוצחים והוי מצוי, וה"נ בערי חו"ל שרוב ישובן מאומות שונות מצוי רציחות ונקרא מצוי, ובכ"ז אצטריך גם מעוט נותן לך, משום דממצוי לבד לא היינו מוציאין כל חו"ל כיון דלא בהחלט כל חו"ל מיושב מעובדי כוכבים. .
(ירושלמי סוטה ס"ט ה"א)

נתן לך. לרבות עבר הירדן ^טבפ' מצורע (י"ד ל"ד) אנו ממעטינן עבר הירדן מלשון אשר אני נותן לכם, ובארנו שם דטעם המיעוט בזה שם הוא מלשון הארץ דכתיב שם דמשמע הארץ הידועה ומיוחדת, ומכיון דעבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג ובעת שנצטוו על אותה פרשה דנגעים עדיין לא ידעו שיכבשוה ולא שייך הארץ הידועה, משא"כ הכא דכתיב באדמה כולל כל האדמה שנתן להם הקב"ה. [ ספרי].

לא נודע מי הכהו. פרט לשנודע לאחד בעולם:

לרשתה. ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, דאמר קרא לרשתה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ^יאלא לכל ישראל היה חלק בה, וע' מש"כ לעיל בפ' ראה (י"ג י"ג). .
(סוטה מ"ה ב')

נפל בשדה. נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים ^יאר"ל אפילו הרוג, ותלוי באילן אין עורפין, דאין לומר הכונה על סתם תלוי באילן דסתמו נחנק, דזה כבר שמעינן מרישא חלל ולא חנוק בדרשה דלעיל, וע' בדרשה הבאה. .
(שם מ"ד ב')

נפל בשדה. רבי יוסי ב"ר יהודה אומר, נופל ולא תלוי באילן, ומניין אפילו מושלך, ת"ל חלל ^יבע' מש"כ לעיל אות ו' וצרף לכאן. .
(ירושלמי סוטה פ"ט ה"ב)

לא נודע. הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין ^יגר"ל אפילו אם נודעה הרציחה לעד אחד. והרבותא בזה אעפ"י דבעלמא קיי"ל לא יקום עד אחד באיש, אך הכא מדכתיב לא נודע בעינן ידיעה בעלמא, כל ידיעה שהיא, ואפילו ידועה לעד אחד, וכן די אפילו אם העד הוא פסול כגון עבד ושפחה כבדרשה הסמוכה, יען דעכ"פ נודע הוא, והכתוב אומר אשר לא נודע. .
(סוטה מ"ז ב')

לא נודע. הא נודע מי הכהו אפילו עבד אפילו שפחה לא היו עורפין ^ידנתבאר בדרשה הקודמת יעו"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי סוטה פ"ט ה"א)

כי ימצא חלל באדמה וגו' לא נודע מי הכהו. כתיב (תהלים י"ט,י"ג) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, שגיאות נקרא מה שמצינו בגמ' בהרבה מקומות ששאל אחד את חבירו על שעשה שלא כהלכה והשיב לו לאו אדעתאי כדאיתא בגמ' (ברכות כ"ו. חולין ו'.), ונסתרות נקרא מה שנמצא הטעות בלב ואין האדם מרגיש כלל ולכן נכשל בהרבה דברים שלא מדעת וזה כי ימצא חלל וגו' לא נודע מי הכהו שמרמז בפרט האדם על חטא מקרה לילה שאין האדם מבורר מנסתרות, ולכן היו מתפללים כפר לעמך ישראל לבררם מנסתרות, וזה הענין שאיתא במדרש (רבה ויגש צ"ד) על פסוק וירא את העגלות וגו' בשעה שפירשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק שרמז לו שבעת שפירש ממנו היה נצרך להתברר מנסתרות כמו שכתיב (תהלים ק"ה,י"ט) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו שהדברי תורה היו מצרפים ומבררים אותו מנסתרות וכדאיתא בזה"ק (מקץ ק"צ:) עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא לא אקרי צדיק וכו' ואח"כ כאשר נתברר בשלימות אז שלח מלך ויתירהו ואיתא בזה"ק (מקץ קצ"ה.) שלח מלך דא קב"ה וזה דאיתא בזה"ק (מצורע נ"ה.) עד עת בא דברו דמאן אלא עד בא דברו דיוסף, ואתבחין ההוא מלה הה"ד אמרת ה' צרפתהו.

כי ימצא חלל, נכתבה פ' עגלה ערופה בין שתי פרשיות כי תצא למלחמה מפני שע"י מלחמות ימצאו חללים שלא נודע הורגיהם: