וּשְׂנֵאָהּ֮ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲרוֹן֒ וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ א֣וֹ כִ֤י יָמוּת֙ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲר֔וֹן אֲשֶׁר־לְקָחָ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
רש"י
ושנאה האיש האחרון. הַכָּתוּב מְבַשְּׂרוֹ שֶׁסּוֹפוֹ לִשְׂנֹאתָהּ, וְאִם לָאו קוֹבַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר או כי ימות (ספרי):
ברטנורא
ושנאה האיש האחרון הכתו' מבשרו שסופו לשנאותה קשה מנא לו וי"ל מדלא כתיב ואם ישנאנה דהוה משמע שהדבר תלוי ומסופק אלא כתב ושנאה דמשמע שבודאי ישנאנה בלא ספק:
ברכת אשר
רש"י ד"ה ושנאה האיש האחרון, הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה וכו'. לכאורה צריך לומר ששנאתו של הבעל השני מובטחת, כי "ערות דבר" (פסוק א) היא פגם אובייקטיבי, ולכן ו'שנאה' כמו הראשון. שאם לא תאמר כן, לא יובן, על סמך מה רש"י "מבטיח" שסופו לשנאותה. ורק אם נאמר כך, אפשר להבין את לשון הכתוב "וכתב לה" (פסוק א), כלומר מצוה שיכתוב לה גט כריתות. (פ' כי־תצא תשמ"ט)