דברים כו:ז מפרשים: אבן עזרא, כלי יקר, העמק דבר והכתב והקבלה

ענינו. בחסרון עושר:

וַנִּצְעַק אֶל ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. כִּי לוּלֵא זְכוּת אָבוֹת לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתֵנוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם רָעִים וְחַטָּאִים, כִּדְאִיתָא בִּנְבוּאַת יְחֶזְקֵאל (כח), זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ״. וְתֵדַע כִּי בְּעֹנִי וְלַחַץ כְּתִיב בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת (ג ז–ט): ״רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי וְגוֹ׳, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ״ וְגוֹ׳, אֲבָל רְאִיַּת עֲמָלֵנוּ לֹא מָצִינוּ כָּתוּב. עַל כֵּן נִרְאֶה שֶׁ״עֲמָלֵנוּ״ הַיְינוּ שֶׁהִבִּיט עָמָל וְאָוֶן בְּיַעֲקֹב וּבִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ בְּעֹנִי וָלַחַץ מִכָּל מָקוֹם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁטָר וְשׁוֹבְרוֹ, הָעֳנִי וְהֶעָמָל שֶׁלָּנוּ, וְאִם כֵּן וַדַּאי לוּלֵא זְכוּת אֲבוֹתֵינוּ לֹא הָיָה נֶעֱתָר לָנוּ. ״וַיּוֹצִיאֵנוּ ה׳ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה״. נֶגֶד מִדַּת הַדִּין שֶׁקִּטְרְגָה עָלֵינוּ לוֹמַר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, הַלָּלוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהַלָּלוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כוּ׳. וּמִכָּל זֶה רְאָיָה עַל ״וַיְבִיאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ״, בְּמַתָּנָה – ״הָאָרֶץ״. ״וְעַתָּה״ מַה שֶּׁעָבַר עָבַר וּמִכָּאן וּלְהַלָּן חֻשְׁבָּנָא, כִּי עַתָּה אֲנִי מוֹדֶה כִּי לַה׳ הָאָרֶץ, וְהַמּוֹפֵת עַל זֶה כִּי ״הִנֵּה הֵבֵאתִי״ וְגוֹ׳. ״וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה׳״, כִּי מֵאָז נִתְקָרֵב אֶל ה׳.

את קולנו. כבר ביארנו לעיל א׳ מ״ה וה׳ כ״ה משמעות קולנו. בלי דברי תפלה זכה. רק צעקה מעומק הלב. זהו פשטא דקרא. ובס׳ שמות ב׳ כ״ג וכ״ד נתבאר עוד ביאור המגיד על שני מאמרים הללו: