וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן־מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹֽא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה׃
אדרת אליהו
ומשה בן מאה ועשרים שנה. כמבואר שכל ימיו היו נקבצים וכולן היו שלימים עד אין תכלית והוא במדריגת חו״ב שנכללין זה בזה ונ' שערי בינה. שבחייו לא זכה לשער הנו״ן לפי שהוא בחכמה כמ״ש ותחסרהו מעט מאלהים מן המלאכים שהם חיים לעולם ואמר ופני לא יראו כי לא יראני האדם וחי אבל במותו זכה לכולם:
אבי עזר
וטעם נס הפך מתח. וכבר ידעת שכל גזרה אשר הוראתה משותפת לכמה דברים לא יאות לדבר בה רק לפי השתמשו במקרא וגזרת נס עיקר הוראתה על איש הבורח מפני דבר אחר וינס החוצה וינס מפניו אבל לדברים הנגרים נבחר שם הזלה יזל מים. תזל כטל. לכן מתמה הרב שנאמר ולא נס ולא נאמר בלשון הזלה. לכן פירש הרב הוראתו הפך מתח כנאמר וימתחם כאהל לשבת ופירוש לשון משיכה והפרשה כדרך הזקנים אשר יצא מפיהם ומאפס ליחה הנמשכת ולא כן אדונינו משה ע"ה וכן דרך הרב לפרש על הוראה שלא מצינו במקרא על דבר מה. כמ"ש מלא היפך חסר שער וההיפך חלק ובפסוק בכסף מלא הארכתי לדבר: