אֱ֠דַיִן מַלְכָּ֤א בֵלְשַׁאצַּר֙ שַׂגִּ֣יא מִתְבָּהַ֔ל וְזִיוֺ֖הִי שָׁנַ֣יִן עֲל֑וֹהִי וְרַבְרְבָנ֖וֹהִי מִֽשְׁתַּבְּשִֽׁין׃
אלשיך
ארין מלכא בלשאצר וכו'. אמר כי עתה הוסיף להבהל כי גם כי עד כה היה מתבהל לא יבצר ממנו יאמר בלבו אולי גם כי רעה תהיה נוכל הועיל כאשר נדע את הדבר בטרם תבא ותהוא ארכא לשלותי אך בראותו כי אין אתו יודע עד מה נדמה נדמה באומרו כי אבדה תקותו מהיות מרפא למחלתו ובכן זיוהי עודם שנין עלוהי כי אין המלך נוטה לבו לנטות מהאמת להשתבש ולחשוב אולי טוב הדבר באשר נוגע אליו כי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי אך רברבנוהי אשר לא הגיעה אליהם הרעה היו משתבשין ואומרים דברים אשר לא כן למען ייטב לב המלך כי יבארו ויפתרו לפי הנאתו אך מלכא שהיה בוער באש לבו דתני ליבה לא משתבש:
מצודת דוד
אדין. אז נבהל המלך הרבה מאוד וזוהר פניו נשתנה עליו עוד יותר והשרים היו משובשים ומבולבלים בדעתם מגודל החרדה: