בֵּאדַ֙יִן֙ גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֔ךְ הַרְגִּ֖שׁוּ עַל־מַלְכָּ֑א וְאָמְרִ֣ין לְמַלְכָּ֗א דַּ֤ע מַלְכָּא֙ דִּֽי־דָת֙ לְמָדַ֣י וּפָרַ֔ס דִּֽי־כָל־אֱסָ֥ר וּקְיָ֛ם דִּֽי־מַלְכָּ֥א יְהָקֵ֖ים לָ֥א לְהַשְׁנָיָֽה׃
אלשיך
על כן מה עשו הרגישו על מלכא ואמרו הלא כאשר דמית לא כן הוא כי היה עם לבבך לאמר כי דת מדי ופרס הוא די לא תעדא ותוסר אך אפשר לשנותה ועל כן שמת לבך לשנותה לא כן הוא כי דע מלכא כי דת למדי ופרס אינו די לא תעדא כי אם דלא להשניה שלא תשתנה כלל.
מצודת דוד
באדין. אז האנשים האלה התקבצו כולם על המלך כי להלשין באו רק מקצתם וכאשר ראו שחפץ המלך להצילו התקבצו כולם ואמרו למלך דע אתה המלך אשר יש מנהג קבוע למדי ופרס אשר כל קשר ודבר קיום אשר יקיים המלך לרשום שמו עליו שוב אין לשנותם: