וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃
אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח והסיר את מדאתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. יובן בס"ד דרך רמז כי הנה יש לו לאדם בעולם הזה לתקן ולברר את ניצוצי הקדושה אשר נפלו קודם חטא אד"הר בשביל שלא יכלו לסבול אור העליון המשפיע בם וכמ"ש בס"ד לעיל בהפטרת ח"ש וגם מה שנתערב עוד הטוב ברע בחטא אד"הר וזה תכלית ביאת האדם לעו"הז ואמנם אם זה האדם שבא לעו"הז לתקן ונמצא מקלקל שלא די שלא תקן אלא גם חטא ופגם מחדש ושלט בו היצ"הר וישב ממנו שבי הנה זה נמצא עליו ב' מיני בירור ותקון והוא הא' הוא תקון ובירור ניצוצי הקדושה הראשונים והב' בירור ניצוצי הקדושה אשר נתערבו ברע מחדש ע"י מעשיו הרעים וא"כ אם זה רוצה לתקן הנה תחלה צריך לתקן החדשים ואח"כ הישנים. ובזה יובן ואם מן העוף עולה קרבנו לה' העוף רמז לניצוצי הקדושה הראשונים אשר המה עייפים ויגעים מסיבת התערבותם ברע זה כמה שנים ולא נשלם תיקונם ובירורם וזה מן העוף מלשון עיף ויגע והכוונה אם זה נתן לב להיות מן העוף עולה קרבנו לה' ר"ל שרוצה לברר ולהעלות ניצוצי הקדושה והקריב מן התורים מלשון ויתורו את ארץ כנען וכן מן התרים את הארץ והוא רמז ליצה"ר וגונדא דיליה שהם תמיד מערימים באדם ומרגילים אותו כל יום ויום כדי למצוא לו פתח כדי להחטיאו ולכן הם נקראים תורים כלומר מרגלים שעושים מעשה מרגלים שיבואו לרגל העיר כדי לידע איך ללכדה שכן הם עושים כל יום באדם שהוא דוגמת העיר ובמ"ש שלמה הע"ה עיר קטנה ואנשים בה מעט. גם בני היונה ג"כ רמז לקליפות ולסט"א הקשה יותר שהם כל יום עושקים האדם וחוטפים ממנו ניצוצי קדושה וקראם בני היונה מלשון העיר היונה הכתוב בצפניה ג' שהוא מלשון והאכלתי את מונייך ע"ש והכוונה שתחלה צריך להקריב ניצוצי הקדושה שנשבו מחדש על ידו ומכחו והם עשוקים ביד הסט"א וצריך לברר אותם מהם ולהקריבם ולהעלותם לה' ולז"א והקריב מן התורים אלו יצ"הר וגונדא דיליה שהם כחות הסט"א או מן בני היונה כנז"ל שהוא רמז לכחות סט"א שהם קשים יותר כי ידוע שיש קליפה גדולה ויש קליפה קטנה ולכן חלקם לשתים מן התורים או מן בני היונה והמשמעות הכל שוה דהכל קאי על כחות הסט"א שהם היצ"הר וגונדא דיליה והענין הוא שצריך האדם לשים עין לתקן תחלה מה שקלקל הוא מחדש להציל נ"הק מיד הסט"א ולהוציא בלעם מפיהם ואח"ך ישים לב לברר נ"הק הראשונים אשר הם עייפים זה כמה שנים:
שם משמואל
ונראה לומר שלזה בא הרמז שמבדילין בעולת העוף היינו שצריך שיהא הראש שבו עלה המחשבה נבדל מהגוף שבו הלב, וגם בעולת בהמה אף שאין חותך את המפרקת ואינו מבדיל, כבמשנה פ"ב דתמיד חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ומכלל שעדיין הי' תלוי בהבהמה, מ"מ אמרו ז"ל שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, הרי שנחשב שהסיר את הראש בהשחיטה, משום שכבר חתך את שני הסימנים, שוב אינו נחשב חיבורו חיבור, וכן הדין בעוף שאחר שהבדיל בשני סימנים יצא, ובחטאת אינו מבדיל היינו שאינו חותך אלא סימן אחד ואם חתך שני הסימנים אף שעדיין העור קיים נקרא שהבדיל עיי"ש, וע"כ הא דמבדילין בעולת העוף הוא הרמז שצריך שהמחשבה רעה לא תחדור לתוך הלב, אבל חטאת העוף אינו מבדיל שחטאת בא על השוגגין שהיו בלי ידיעה שמשכנה במוח, ולזה צריך כפרה מחמת שמעשיו היו נפרדין ממחשבתו, כי כל מעשה האדם צריך להיות עפ"י הוראת השכל, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל ממציאין לו חטא בשוגג, וזהו הענין שכל שוגגין צריכין כפרה שאלמלי היו מעשיו תמיד עפ"י הוראת השכל לא הי' נזדמן לפניו חטא אשר יחטא בו, ע"כ אין מבדילין בחטאת העוף, ודווקא בחטאת בהמה דאין השחיטה כשירה בסימן אחד מוכרח להבדיל דאל"ה לא הי' מפיק חיותא, אבל עוף דמפיק חיותא בסימן אחד ונכשרה המליקה שוב אין מבדילין להורות שצריך שהלב יתנהג עפ"י הוראת השכל, ואף שבין המביאים חטאת העוף נמצא גם שבועת העדות שמביאין על הזדון כשגגה כבפ"ב דכריתות, מ"מ כולם המנוין כאן כתיב בהו ונעלם, ואפשר דהיינו טעמא דר"א בר"ש דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל משום דדייק לה משבועת העדות וקסבור דעל הכלל כולו יצא בכולם לאו מהאי טעמא היא, והציווי הוא רק להבדיל בעולה ומטעם הנ"ל: