ויקרא ג:יב מפרשים: אדרת אליהו, רמב"ן, אור החיים והטור הארוך

ואם עז. הפסיק הענין שלא תהא העז טעונה אליה:

ואם עז קרבנו הזכיר המין אם ממין העזים קרבנו כדעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא ג׳:י״ב) שאמר מן בני עזיא וכן מה שאמר בעולה (ויקרא א׳:י׳) מן הכשבים או מן העזים ממינם ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר ובעופות יונה ותור וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה כגון שור ופרה כשב כשבה תיש ועז לא יקפיד ואמר שה ושור לנקבה כענין שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ח) ושור או שה אותו ואת בנו והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עח) וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו (ויקרא א׳:י׳) מן התישים ואם עז קרבנו זכר או נקבה וכן ואם לא תגיע ידו די שה (ויקרא ה׳:ז׳) כשבה או שעירת עזים:

וְאִם עֵז וְגוֹ׳. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ: הִפְסִיק הָעִנְיָן שֶׁלֹּא תְּהֵא הָעֵז טְעוּנָה אַלְיָה, עַד כָּאן. וְצָרִיךְ לָדַעַת בַּמֶּה הִפְסִיק הָעִנְיָן. וּבַעַל קָרְבַּן אַהֲרֹן פֵּרֵשׁ מִמַּה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״וְאִם עֵז״ וְאָמַר ״אִם עֵז״. וּדְבָרָיו שׁוֹגֵג הֵם כִּי ״וְאִם עֵז״ כְּתִיב.