א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃
רש"י
או נפש אשר תגע וגו'. וּלְאַחַר הַטֻּמְאָה הַזּוֹ יֹאכַל קָדָשִׁים אוֹ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת; בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף י"ד) נִדְרַשׁ כֵּן:
אדרת אליהו
או נפש אשר תגע. יכול אפילו במגע טומאה ת"ל בנבלת ר"ע אומר יכול אפי' נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס ת"ל בנבלת. בכל דבר טמא. שיכול שיהא שוה בכל דרכים לנבילה שחלוק מגע ממשא ועושה אב הטומא' לטמא אדם לטמא בגדים. ומה הן מיעוט מי חטאת ומרכב ת"ל טמא לרבות רוב מי חטאת ומשכב ומושב. בכל לרבות השורף את הפרה ופרים הנשרפים והמשלח את השעיר. דבר לרבות הסככות והפרעות והקרי דר"י. בנבלת חיה. אין לי אלא כלה. כזית מניין ת"ל טמאה. או בנבלת בהמ'. (הוא בשבועות דף ז' ע"א) אם נאמ' חיה למה נאמ' בהמה לג"ש מה להלן בטומאת קדשי' אף כאן בטומאת קדשים. אין לי אלא נבילה עצמה. קרנה שערה חבורה מניין ת"ל טמא'. בנבלת שרץ. אין לי אלא בשרו דמו צרופו ערובו מניין ת"ל טמא. ומניין שתהא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ת"ל ונעלם ממנו והוא ידע. ר"ע אומר ונעלם ונעלם ב' פעמי' שתהא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף:
רמב"ן
ונעלם ממנו והוא טמא שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש לשון רש"י (רש"י על ויקרא ה׳:ב׳) ואין הכונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן אבל אמר כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה ויחטא בהעלמה של אחת מאלה יתחייב להביא קרבן ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה: