ויקרא ה:יז מפרשים: רש"י, אדרת אליהו, אלשיך וכלי יקר

ולא ידע ואשם, והביא. הָעִנְיָן הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁבָּא סְפֵק כָּרֵת לְיָדוֹ וְלֹא יָדַע אִם עָבַר עָלָיו אִם לָאו, כְּגוֹן חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, וּכְסָבוּר שְׁתֵּיהֶן הֶתֵּר וְאָכַל אֶת הָאֶחָד, אָמְרוּ לוֹ אַחַת שֶׁל חֵלֶב הָיְתָה, וְלֹא יָדַע אִם זוֹ שֶׁל חֵלֶב אָכַל, הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וּמֵגֵן עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁוַּדַּאי חָטָא, וְאִם נוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְמַן, יָבִיא חַטָּאת (כריתות כ"ב):

ואם נפש. אר"ע ואם מוסיף על ענין ראשון על ספק מעילה אשם תלוי:

ואם נפש כי תחטא וכו': (א) הנה מהראוי היה יאמר. ואם נפש אחת תחטא וכו' או נפש כי תחטא. אך לומר ואם נפש כי תחטא הוא לשון בלתי מובן. (ב) אומרו ונשא עונו. כי זה לא יצדק רק בעון מזיד. כענין שבועת העדות שאמר למעלה ונשא עונו. שהוא על מי שכפר ונשבע בזדון. אך במי שלא ידע ושגג. איך ישא עון: