ויקרא ה:יט מפרשים: פני דוד, רש"י, אדרת אליהו ואבי עזר

עין רואה דלכאורה כל זה יתר ח"ו דכבר כתיב ונסלח לו והא תו למה לי וגם הכפל אינו מובן על שלישים. ואפשר במאי דקי"ל דאשם תלוי מכפר אם לא נודע לו שודאי חטא אך אם אחר שהקריב את אשמו אשם תלוי נתברר לו חטאו שודאי חטא לא נתכפר באשם תלוי וכפרתו תלויה עד שיקריב חטאת וז"ש ונסלח לו דאשם זה מכפר על הספק. אך אשם הוא כלומר אם אח"ך נתברר דאשם הוא דודאי חטא לא יעשה כלום בקרבן אשם תלוי ועדיין אשם אשם לה' וכפרה בעי:

או אפשר במה שפסק הרמב"ם דאשם תלוי בעינן הוקבע איסורא. וכתבנו במקום אחר דהוכרח הר"מ לפסוק כמ"ד דבעינן הוקבע משום דהוא סבר דספיקא דאוריתא לחומרא מדבריהם וא"כ מוכרח דאשם תלוי חייביה רחמנא מטעם איקבע איסורא וז"ש אשם הוא דע דאשם תלוי הוא דוקא היכא דהוקבע איסורא והוא אומרו אשם הוא אז אשם אשם לה' מדאוריתא דאם לא הוקבע איסורו אין החומרא לה' מדאוריתא רק מדבריהם וכדעת הרמב"ם. א"נ במ"ש הרמב"ם שם פ"ח דשגגות דאם אחר אכל החתיכה האחרת שניהם מביאין אשם תלוי ז"ש אשם הוא דיש שם איסור. אז דינא אשם אשם בתרי גברי לחייב השנים שאכלו כל אחד חתיכה אחת משתיהם:

אשם הוא אשם אשם. הָרִאשׁוֹן כֻּלּוֹ קָמוּץ, שֶׁהוּא שֵׁם דָּבָר, וְהָאַחֲרוֹן חֶצְיוֹ קָמָץ וְחֶצְיוֹ פַּתָּח שֶׁהוּא לְשׁוֹן פָּעַל; וְאִם תֹּאמַר מִקְרָא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הוּא, כְּבָר דָּרוּשׁ הוּא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אשם אשם — לְהָבִיא אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה שֶׁיְּהֵא אַיִל בֶּן שְׁתֵּי סְלָעִים, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע, תַּלְמוּד לוֹמַר הוּא (שם):