ויקרא ו:ז מפרשים: רש"י, אלשיך, אבי עזר ורמב"ן

וזאת תורת המנחה. תּוֹרָה אַחַת לְכֻלָּן — לְהַטְעִינָן שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה הָאֲמוּרִין בָּעִנְיָן, שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה אֶלָּא מִנְחַת יִשְֹרָאֵל שֶׁהִיא נִקְמֶצֶת, מִנְחַת כֹּהֲנִים שֶׁהִיא כָּלִיל מִנַּיִן? תַּ"ל תּוֹרַת (ספרא):

וזאת תורת המנחה וכו'. אחר שהודעתיך מעלת אש של מעלה. אל יקשה עליך לומר. הלא אשר היא כלה כליל או חלב ודם שהוא עיקר ב"ח ע"ג המזבח באש הקדוש יהיו לרצון. אך המנחה שיקח הכהן מלא קומצו שבתוך ג' אצבעות להקטיר והשאר יאכלו הכהנים. א"כ נמצא כי אל הכהן היא עיקר המנחה שיאכלנה. וא"כ למה ייחס אותה הוא ית' לעצמו. לז"א וזאת תורת המנחה וכו'. לומר ראה נא כי אינה רק לה'. כי ע"כ יקחוה בני אהרן לפני ה' וכו'. לומר לו ית' לא לנו כ"א לשמך והנה היא לפניך. ואח"כ מצוה הוא יתב' ואומר והרים ממנו. לומר אחר שהמנחה היא לי אני אומר תקח מלא קומצך ותקן על המזבח. ובזה הנני מוותר לך כל השאר. כי והנותרת ממנה וכו'. לומר כי אני מעלה עליך כאלו זה הנשאר שהוא רובא היא שארית לבדי. וכאלו הרוב ניתן לי ולא שאני גועל בה להיות דבר קל. כי הנה עדיין באוכל הכהן אותה לי היא. וכאלו עדיין כל קדושתה בה ומשלחן גבוה אתם אוכלים. כי הלא גם חלקם מצות יאכל ככל הקדש שכל שאור וכל דבש פוסל. וגם במקום קדוש תאכל כי עוד קדושתה בה כאלו ממני היא. כי הכל קבלתי וממנה נתתי אני לכהנים. ולא שהעם נתנו לכהנים. וזהו שפי' מה שאמרתי מצות יאכל. הוא כי לא תאפה חמץ אפילו אחר הקטרת הקומץ וניתן הנותר לכהנים לא הותר לכהנים לאפותה חמץ באמרם כי חלקם הוא כבר ויעשה ממנה כאשר יעשו בשלו. כי עדיין קדושתה בה ולא תאפה חמץ כחלק גבוה שנאסר חמץ. ומה שאמרתי לאוכלו גם במקום קדוש. כי חלקם נתתי להם מאשי מתוך האש שלי. עד גדר שכל אשר יגע בה יקדש. וכל זה במה שהודעתיך גדולת אשי כי קדוש ורוחני הוא. תדע כי מה שניתן מאשי קדוש יאמר לו. כי אשי יקראו כי שלי היא רוחניות וקדושה:

וש"ת האם יחשוב הוא יתב' עשירית איפת סולת בשמן לקרב על ידה את המקריב. אך הוא כי שלא להשיב פניו הוא מקבלו אך לא יקרב אל ה' ע"י זה. לזה אמר. זה השיעור הנזכר הוא קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו. שאני מקרבו אלי לכהן לי בזה אני מקרבו. ומזה תדין את כל אדם. ולא עוד אלא ששל הכהן אינה באה שלמה כאחת אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. וש"ת הלא אינו דומה. כי הלא אז היא כליל תקטר שמורה כי תקבלנה לרצון. אך ליתר ישראל תאכל רובה לכהן ולא תחשיבנה לתתה לאשי ה'. לז"א זה אינו כי אין הענין להחשיב את הנמנה לכ"ג. כי הלא אין הדבר ההוא בייחוד אל המתחנך לכ"ג. כ"א למה שהיא מנחת כהן. כי כל מנחת כהן אפילו כהן הדיוט המקריב כליל תהיה. למה שאין למעלה ממנו שיאכלנה. אך לא שאשא פנים אל הכה"ג: