ויקרא ח:לא מפרשים: אבן עזרא, אור החיים, העמק דבר ותורה תמימה

בשלו את הבשר. הם בעצמם כי ובשלת את בשרו בצווי:

כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. פֵּרוּשׁ, עַל הָאֲכִילָה צִוָּה כְּבָר שֶׁיֹּאכְלוּהָ, וְעַתָּה הוּא מְצַוֶּה עַל הַמָּקוֹם. הָא לָמַדְתָּ: מִצְוָה עַל הָאֲכִילָה, וּמִצְוָה עַל הַמָּקוֹם, וְאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל הֲרֵי זֶה בִּטֵּל הַמִּצְוָה, וְאִם יִרְצֶה לֶאֱכֹל חוּץ מֵהַמָּקוֹם הֲרֵי זֶה בִּטֵּל הַמִּצְוָה. וְאָמְרוֹ לֵאמֹר, פֵּרוּשׁ, לֹא שֶׁצִּוָּה מֵעַצְמוֹ אֶלָּא מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַשְּׁכִינָה.

בשלו את הבשר וגו׳. דהא דכתיב שם ובשלת את בשרו במקום קדוש משמעו בצווי כמו ושחטת וגו׳. ויש לשום לב למאי נצרך להזהירם ע״ז והלא ידעו מעצמם דנצרך לבשל וגם אינו מובן שלמצות אכילה סיים הכתוב כאשר צויתי לאמר אהרן ובניו יאכלוהו. היינו דכתיב ואכל אהרן וגו׳. וא״כ ה״ה בישול. אלא כונת הכתוב לומר דמצוה בהם יותר מבשלוחם. ופי׳ הכתוב דבאכילה לא הוצרך להזהיר בשעת מעשה שהרי כבר נצטוו ע״ז. אבל בישול הייתי אומר דכשם שאין מברכין ע״ז משום שאין זה גמר מצוה אלא שעת אכילה וכדאי׳ במנחות פ׳ התכלת דכל מצוה שאין בה הגמר אין מברכין וא״כ ס״ד שאין מצוה בבישולן ע״י עצמם מש״ה הזהיר משה בשלו את הבשר וגו׳. דמכ״מ יש מצוה בו יותר מבשלוחו אחר שנאמרה הכנה זו בפירוש: