וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃ (פ)
רש"י
והזב את זובו. בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, וּבַעַל שָׁלוֹשׁ רְאִיּוֹת, שֶׁתּוֹרָתָן מְפֹרֶשֶׁת לְמַעְלָה:
אדרת אליהו
והדוה בנדתה. זקנים הראשוני' אמרו תהיה ברדתה לא תכחול וכו' עד שבא ר"ע ולמד תהא בנדתה עד שתבא במים. והזב את זובו (אינו בת"כ רק בנדה ל"ה ע"ב). זה בעל ב' ראיות הרי הוא כנדה שמטמא משכב ומושב. אחרים או' מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא. לזכר. בין קטן בין גדול וכן נקבה בין גדולה בין קטנה. ד"א לזכר לרבות המצורע. לנקבה לרבות את המצורעת (נדה ל"ה ע"א) למעיינותיהם:
קיצור בעל הטורים
ולאיש ג' דין ואידך ולאיש שתים מכסות להנה ולאיש בושת בן שאול כי הם ב' תיבות ולאיש אשר ישכב יש לו להתבייש כדכתיב ולאיש בושת כיצד יעשה כמו שמצינו בר"א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה לו כמו שכפאו שד וזו ולאיש שתים מכסות: