ויקרא טז:יח מפרשים: רקנאטי, רש"י, אדרת אליהו ורמב"ן

וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי וגו'. טעם הסמיכה פירשתי וטעם והתודה עליו כי יוליכם עמו אל ארץ גזרה. ובספר הזוהר (נח ס"ד ב) ההיא אימרא או כשבה או שעירה דקרבין איצטריך עד לא אתקריב במדבחא. <תרגום - אותו האיל או כשבה או שעירה שמקריבים צריך לפרש עליה מטרם שמקריבים אותה על המזבח>. לפרשא עלה כל חטאין וכל רעותין בישין לאתוודאה עלה. <לפרש עליה כל החטאים וכל הרצונות הרעים להתוודות עליה>. וכדין ההיא אתקרי בהמה. <ואז נקרא הקרבן ההוא בשם בהמה>. בכלא בגו אינון חטאין. <בתוך כל אלו החטאים>. וההוא רעותא דסלקא עלה מגו חטאין בישין והרהורין בישין כגוונא דקרבנא דעזאזל. <ואותו הרצון עולה עליה מתוך חטאים רעים והרהורים רעים כמו הקרבן של עזאזל>. דכתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל. <שכתוב בו "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל">. וזהו טעם ונתן אותם על ראש השעיר החי ויונתן בן עוזיאל תרגם ויתן יתהון בשבועה אמירא ומפרשא בשמא רבא ויקירא על ריש צפירא ויפטור בה גבר דמזמן מן אשתקד למהך למדברא דצוק דהוה ביה חרורי ויפטור גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסוק צפירא על טורא דבית חדודי וידחיניה גו רוחא זיקא מן קדם יי' וימות. ושלח ביד איש עתי נרמז כאן סוד גדול:

אל המזבח אשר לפני ה'. זֶה מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁהוּא לִפְנֵי ה' — בַּהֵיכָל, וּמַה תַּ"ל וְיָצָא? לְפִי שֶׁהִזָּה הַהַזָּאוֹת עַל הַפָּרֹכֶת וְעָמַד מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְהִזָּה, וּבְמַתְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ הִזְקִיקוֹ לָצֵאת מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלַחוּץ וְיַתְחִיל מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית (יומא נ"ח):

ויצא אל המזבח אשר לפני ה'. לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות שעומד חוץ למזבח ומזה יכול אף זה כן תלמוד לומר ויצא היכן הי' לפנים ממזבח. וכפר עליו. כפרה שהוא בגופו: