וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃
מדרש לקח טוב
ואכלתם אתו בחפזון. שני חפזון, חפזון דמצרים, דכתיב כי גורשו ממצרים (לקמן פסוק לט), וחפזון דישראל, דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה (שם יא ז), שלא יתעכבו מחמת הכלבים, כי היו נחפזים לצאת, והיו רצים מבית לבית לקבץ נכסיהם, לכך נאמר בחפזון, כיוצא בדבר וכסהו בעפר (ויקרא יז יג), ב׳ עפרים, עפר למטה ועפר למעלה.
אילת השחר (מלבי"ם)
יש פעל עובר ופעל ממשיך. ובהרבה פעלים יש להסתפק אם הוא עובר או ממשיך. ובמצות רבות גלתה התורה שהוא פעל ממשיך ע"י שכפל המקור עם הפעל – עזב תעזב, הקם תקים, שלח תשלח – שפירושם שיהיה פעל ממשיך אפילו כמה פעמים (וכמו שיתבאר לקמן כלל לח).
אילת השחר (מלבי"ם)
ובהרבה מצות ידעינן מן הסברה שהוא פעל ממשיך כמו "אם כסף תלוה", "וכתבתם על מזוזות". ובמה שכתב "וכסהו" בעפר פירשוהו שהוא פעל עובר, ודי בשכסה פעם א'. וזה ממה שכתוב "וכסהו" ולא אמר "ויכסהו" (ע"פ הכלל שיתבאר לקמן כלל מד). וממ"ש "וכסהו" בכינוי ע"פ הכלל שיתבאר לקמן (כלל קנא) (אחרי ס' קיח)
רש"י
אשר יצוד. אֵין לִי אֶלָּא צַיִד, אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין מִנַּיִן? תַּ"ל "צֵיד" מִכָּל מָקוֹם; אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אֲשֶׁר יָצוּד"? שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת (חולין פ"ד):