וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
אלשיך
וידבר ה' וכו'. כמעשה כו'. ראוי לשית לב. (א) אומרו דבר ואמרת. (ב) למה במצוה זו. הקדים ואמר אני ה' אלהיכם. יותר מבשאר מצות. (ג) אומרו כמעשה ארץ מצרים וכו'. למה פרט מקומות אלו מזולתם. ומה גם שאדרבה מאלו אל ילמדו כי ראו כי מעשיהם לא הועילו למו. (ד) שבכלל אומרו כמעשה וכו' לא תעשו. הוא שבחקותיהם לא ילכו. (ה) אומרו אשר ישבתם בה וכו' ואומרו אשר אני מביא אתכם שמה היא מיותר. (ו) אומרו ללכת בהם. מה היא ההליכה הזאת. (ז) אומרו ושמרתם את חקותי ואת משפטי. הרי נאמר בפסוק הקודם. (ח) אומרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. יראה שישמור אותם כדי לחיות בהם. וא"כ יהיה כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. (ט) אומרו אני ה'. למה הוצרך לאומרו:
אלשיך
אמנם הנה בצווי זה בלתי עשות כמעשה האומות. כ"א את חוקי ה' ואת משפטיו. תלויה כל התורה. ע"כ רצה הוא ית' לצוות. ידבר אליהם משה בסגנון המורה. כאלו פי ה' הוא המדבר אליהם. שיעשה בהם רושם. מאשר ע"י שליח. והיא כי הנה דרך השליח לדבר דברי המשלח בנוסח שלא לנוכח. והוא כי אם ה' היה מדבר אליהם פנים אל פניהם. יאמר אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה כו' ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה. אך בדבר משה בלשון שליחות. הוא שיאמר להם ה' אמר אלי. שהוא ה' אלהיכם. אך לא יאמר אני ה'. כאשר בהיותו ית' הדובר בם. וכן יאמר וכמעשה ארץ כנען אשר הוא מביא אתכם שמה. ולא אשר אני מביא אתכם שמה. כאשר אם ה' בעצמו היה המדבר אליהם. ע"כ למען יעשו רושם הדברים ההם ביותר. צוהו ה' אמור להם הדברים בעצמם. כאשר יצאו מפי. כאשר אם בפיו היה מדבר בם. וזהו דבר אל בני ישראל. ועם היותך אתה המדבר. אל תאמר כה אמר ה'. שהוא אלהיכם. כ"א ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם. שהוא כדובר ה' בם. וכן אשר אני מביא אתכם שמה. ולא אשר היא מביא. למען יעשו רושם בשתי בחינות. (א) שיעלו על עצמם. כאלו הוא ית' בעצמו מדבר בם. (ב) כי ידענו מאמר רז"ל (חגיגה י"ד) כי הבל פיו היוצא בדברו נעשה מלאך. כמאמר רבי יוחנן. וההבל ההוא פועל ישועות בקרב הארץ ומהוה הויות כד"א (ישעיה נ"ח) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי וכו'. ואומר (תהילים ל״ג:ו׳) וברות פיו כל צבאם. ומה גם עתה שיעשו רושם בשומעם מפיו כענין במ"ת. ע"כ צוה ית' כי גם שלדבר פה אל פה עם ישראל אין להם הכנה. לפחות הדברים אשר ידבר משה אליהם יהיו אותן אשר יצא מפי יתברך שלא יבצר מהן מלהתעורר ההבל ההוא. בהאמר אותו הסגנון לעשות רושם בלב בנ"י השומעים וזהו דבר וכו'. ועם היותך המדבר ואמרת אליהם אני וכו'. כלו' כאלו אני דובר בכם והם הדברים שיצאו מפי:
אלשיך
וענין הכתובים שאמר איני צריך לאמר לכם שלא תמירני באלהיהם חלילה. כ"א שבהנחה שאני ה' אלהיכם ואותי לבד תעבודו. עכ"ז כמעשה ארץ מצרים וכו' אשר יעשו לאלהיהם. לא תעשו לי לעבדנו כמעשיהם. שהוא להתגודד כמשפטן וכיוצא. והוא כי תאמרו שאולי להיותן אותן העבודות גדולות. בלתי ראויים להעשות לזולתו נענשו וא"כ טוב לעשותן לה' לבדו. ובחקותיהם לא תלכו. מהלך שלכם. שהוא לעבוד בהם את אלהיכם. ושמא תאמרו אחר שהכונה לשמים. מה בין אלו לאלו. לז"א את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו בלבד. ולא מצרים. כי בשל המצרים אין להם סוד ותועלת. אך בהיות משפטי וחקותי. יסכון לכם ללכת בהם. אני ה' אלהיכם. והוא כי מצות ה' נעשים מלאכים לעושן ומלוים אותם בכל אשר ילך. ואמר הוא ית' כי לא בלבד המשפטים עצמם והחקים הולכים עם עושיהם שהם המלאכים. כ"א גם ללכת בהם אני ה'. כלומר במצות. כי אלך בהם אני ה' אלהיכם. נמצאתם מלווים מן המלאכים וממני אני ה' אלהיכם. וזהו ללכת בהם. ומי הוא ההולך בהן. אני ה' אלהיכם. והנה עד כה לא אמרתי שתחלו לעשות בחקים. כ"א במשפטים שהדעת מחייבם. כי אמרתי את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו. אך עצתי היא תהפכו השיטה. כי ושמרתם את חקותי תחלה ואח"כ ואת משפטי תשמרו. כי טוב לכם לסמוך עלי מלסמוך על דעתכם. ומה שאני מעמיס עליכם בדבר. לא לעעני. כי איני צריך לכם. כי אם צדקת מה תתן לי. כ"א להיטיב לאדם. וזהו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שהוא לתועלתו. כי אני איני צריך לכם כי אני ה' בין קודם עשותכם המצות בין אחרי כן. אני בהווייתי: