אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃ (פ)
רש"י
את חקתי תשמרו. וְאֵלּוּ הֵן: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם וְגוֹ'; חֻקִּים — אֵלּוּ גְזֵרַת מֶלֶךְ שֶׁאֵין טַעַם לַדָּבָר:
אדרת אליהו
את חקתי כו'. ר"א אומר [אינו בת"כ אבל הוא בסנהדרין ס' ע"א] חקים שחקקתי לך כבר מכאן שנצטוו בני נח על הכלאים:
אלשיך
את חקותי תשמורו וכו'. אמר הנה צויתיך לחבר הנפרדים ולאהבה את רעך כמוך. והנני מצוך להפריד בבעל חי ובצומח ובדומם. כי בהמתך כו' שדך כו' ובגד כו' וגם בבעל חי מדבר אין צריך לומר בשני גופים כ"א בגוף אחד ובו שתי בחינות. שהיא מי שחציה שפחה וחציה בת חורין נחרפת לעבד עברי הבא עליה מביא אשם. ואלו חופשה היה הבא עליה חייב מיתה כי הקורבה יתירה לבועל מחייבו יותר. כיון שהיתה נחרפת לאיש עם שקידשה עודנה חציה שפחה. וזהו לא יומתו כי לא חופשה: