ויקרא כג:ט מפרשים: אלשיך, מנחת שי, מדרש לקח טוב ואילת השחר (מלבי"ם)

וידבר וכו'. דבר אל בני ישראל וכו'. ראוי לשים לב אל כפל אומרו דבר ואמרת. (ב) אומרו אשר אני נותן ולא אמר אשר אתן. (ג) רבוי אומרו את קצירה. (ד) אומרו לרצונכם כי מי לא ידע כי לרצונכם הוא מה שיניף הכהן את העומר. (ה) אומרו יניפנו הכהן כי הרי נאמר שיובא אל הכהן והניף את העומר. (ו) אומרו ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש וכו'. למה עושה עיקר מעומר שעורים ועושה טפל אליו קרבן הכבש ומנחתו ונסכו באומרו ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש וכו'. (ז) אומרו ולחם וקלי וכרמל וכו'. אם ניתן טעם מה אל איסור החדש עד היום ההוא. (ח) כי אחר כל צווי הספירה וקרבנות חג השבועות חוזר ומצוה על הפאה והלקט באומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'. ואותו הפסוק בעצמו כבר נאמר בפרשת קדושים ולמה נאמר פה פעם שנית. אמנם למה שאין דבר מחולל ומרים לב בני האדם ומחטיאם כשפע רב טוב. כמאמר הכתוב (פ' האזינו) וישמן ישורון ויבעט. והן כל זה יפעל בלתי הביט אל האלהים אשר נתנו כי ע"כ ישכחוהו ויאמרו לאמר כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. כי כפיות טובתו יתברך קו לקו תיסרם ותסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי ה' עד אבדם מהר. ע"כ אבינו שבשמים כאב את בן ירצה גואלנו אהבנו ומשחרנו מוסר השכל כי מעת החל חרמש בקמת השעורים שהיא ראשית כל תבואת הארץ. טרם רום לבבם בראות רב תבואות בבית ובשדה כי ימלאו הגרנות בר ואסמיו שבע. בא האלהים לפקוח עינים עורות וללמדם דעת כי לה' הארץ ומלואה פירות ופירי פירות כי כח האדם אין כי הכל הבל. וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם. כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי. יביאו מראשית קציר כל עם בני ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן באומר אליו ית' הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה ומידך נתנו לך מראשית כל טרם נאכל מכל. להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה. וזה מאמרו ית' כי תבאו אל הארץ אשר לא תצטרכו לקחתה בכח זרועכם רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר לנו נתנה הארץ למורשה מאבותינו ולנו היא ולבנינו לעולם ואשר נאכל פריה וטובה יגיע כפינו כי נאכל כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה את כל עד בא תבואתה אל הפועל כי לא ישקוט איש ממלאכתו. א' הזורע וא' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב והזורה והבורר. ובזעת אפינו נאכל מלחם הארץ מאשר ירכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב. ע"כ קודם יתברך ואמר הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכם שאין לה הפסק ולא כמאנה הניתנה ליורש שהיה לו כירושה שאין לה הפסק. כי אם אשר אני נותן לשון הווה כלומר תמיד אני נותן אותה ולא נגמר המתנה בהחלט פעם אחת כ"א שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם. וגם לא יעלה על רוחכם כי קצירכם אתם קוצרים. כי אם וקצרתם את קצירה של הארץ כי ברכה היא ומברכתה תבורכו. והוא כי לא תקצרו לפי ערך אשר זרעתם בה כ"א תמצאו מאה שערים. וזה מברכת הארץ. וז"א קצירה נוסף על זה מה שאני צידה ברך אברך וזה רבוי האת באומר את קצירה לכן הכיר כי הכל ממנו. והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן בל תהיו כפויי טובה. ושמא תאמרו והן לו היה אלהינו ית' כמלך אשר לו דרך אנשים לאכול ולשתות החרשנו כי יובא אליו מראשית כרמו ושדהו ליהנות ממנו טרם אוכל אנכי ממנו אשר הורידני בו כאריס או כעבד לו לפתח ולשדד אדמתו. אבל מה אתן לפני הכהן ועבד אדני הוא זה כמוני. אך אבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי חלילה. ואיך יבחן ותגלה ותראה כי לה' אני מחזיק הטובה ואליו יתברך אני מביאו. לזה אמר והניף את העומר כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו ית' ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן. וגם שאין הוא ית' נוטלו ונשאר לכהן. הלא לא יבצר כי לו חפץ ה' ליטול אליו ית' רצונכם לתתו וזה אומרו לפני ה' לרצונכם כלו' כי לפני ה' הוא ניתן לפי רצונכם והוא ית' מחשבה טובה מצרפה למעשה שהוא ית' כמקבלה בתנופה ההיא ומאכילה לכהניו ושמא תאמר א"כ איפה זאת התנופה. ישראל היה להם לעשותה להורות כי לה' הם נותנים ולא יעשנה הכהן. או יהיה כבכורים שמשים הכהן ידיו תחת ידי הבעלים ומניף לז"א ממחרת השבת יניפנו הכהן. לומר שלהיות בזמן ההוא שהוא יום ראשון לחשבון העומר. ע"כ יאות יניפנו הכהן ולא הישראל. והוא כאשר נכתוב בס"ד כי אין ישראל מוכנים להתראות ולעבוד עבודה לפניו ית' עד תום ספירת העומר. אך לא מקודם ומה גם ביום הראשון לספירה. הנה רצה יתברך כי טרם נתהנה מכל תנובת השדה יהיה החל חרמש בקמה לשמו ית' קדש לה'. וזהו שאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם וכו'. עוד שנית עשה יתברך כי כאשר היתה ההתחלה במצות וקדושה כן יהיה הסוף. וז"א בסוף הענין ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך לעני ולגר וכו'. ולמען תהיה תחלת הקציר צדקה וסופו צדקה. כי בצדקה יכוננו יצוה שתהיה כמתן בסתר שלא ילקוט ויתן לעני. כ"א יעזוב אותם ולא ידע מי אוספם. ולבא אל אשר הערנו מאומרו ממחרת השבת נשית לב אל שמץ רמז העומר הלז מן הבא בידנו ואל הקרבן הבא עמו ואל קצת ענין הכתובים הבאים ברמז הרומז בהם. והוא בהזכיר ענין מאמר ספר הזוהר (פ' אמור) כי הוא כמקרה האשה בנדת דותה כן קרה לעם בנ"י בצאתם ממצרים כי הוא כאשר באשה דוה שדם יהיה זובה ובהפסק דמה שבעת ימי ליבון יספרו לה ואחר תטהר והיתה לאיש. כן כאשר עבדים היו לפרעה במצרים נשקעו בטומאת ע"ג המטמאה כנדה וביום צאתם אשר משכו ידיהם מהע"ג ומלו את בשר ערלתם ותהי להם זאת כפיסק דם נדה. אך עדיין צריך לברר וללבן עד יהיו ראויים לקבל התורה אשר היא כיום חופה כנודע. ע"כ הוצרך תחת שבעה נקיים של האשה שבעה שבועות יספרו למו להפשיט מעליהם כל שיורי חלאת זוהמא עד תומה. ואז ביום החמשים יום ו' לסיון שאז פסקה זוהמתן לגמרי עד בלתי השאיר שריד. אז הוכשרו ישראל להיות לו ית' והוא להם לאלהים. ככלה המוכנת לחתן להכניסה לחופה. וע"כ עומר הפסח הוא של שעורים מאכל בהמה כי עדיין לא הטהרו ובהמה המה להם. אך בהטהרם בחג השבועות אדם הם ויביאו מנחה חדשה לה' שתי הלחם מן החטים ע"כ תורף מאמרם. ובדבר הזה נחה דעתי מקושי הנופל בזה באמת באמור מריה דאברהם למה זה קרא ית' את היום טוב שבת אשר בזה מצאו הטועים מקום לטעות כי על שבת בראשית נאמר וכן באומרו שבע שבתות והל"ל שבעה שבועות כבמשנה תורה. וכן באומרו השבת השביעית יאמר השבוע השביעי אך הוא לרמוז למבין כי שני שביתות שבתו ישראל אחד ביום הראשון של פסח שבתו ע"י דם פסח ומילה מטומאת ע"ג כאשה ביום פיסוק דם נדת דותה ממנה שנוחה ושובתה מדמה. כך עד יום הראשון כח טומאת הע"ג היה שורה עליהם וביום הראשון שבתו ויתפרקו ממנו. ועדיין היה נשאר חלאה מה שהולכים ומתטהרים ומתלבנים ממנה כשבעת ימי ליבון האשה. וע"כ אמרה תורה ממחרת השבת הוא יום ששבתו ממשך טומאתה יספרו שבעה שבתות שהולכים ושובתים מחלאת הניתרה בליבון עד ממחרת השבוע שהוא שבת מהחילם להתלבן ממנה לגמרי. ואחשבה שעל כן נתייחדו הימים ההם לדורות להציל את ישראל ולסעדם בתיקון נפשם ולבם לשמים עד בא יום חג השבועות אשר בו ניתנה התורה והוא יום רצון וצריך הכשר וטהרה לקדשו בימי הליבון האלה. וע"כ הנהיגו קדמונינו להגות בימי הליבון ההם ספר משלי ומס' אבות. להכין לבם להתנהג בחסידות כנודע. ולכן בהתחיל האדם לקצור קציר שדה בהתחלת קציר שעורים שהוא ראשון לכל הקציר לבל ירום לבו ברוב תבואות. צוה לנו להביא עומר שעורים שהוא עשירית האיפה ויהיה הרמז כי הן האדם לאיפה נמשל. כמאמרם ז"ל (בשמות רבה) כי כשאדם היה מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל העתידים לבא ממנו זה תלוי בראשו וזה בזקנו וזה בידו וכו' וכן בכל אבר מאיבריו. ושזה היה מאמרו ית' לאיוב (ל"ח) באומר אליו איפה היית ביסדי ארץ. איפה שלך היכן היתה באיזה אבר מאדם הראשון היית. ע"כ תורף המאמר:

והנה יראה מדבריהם כי האדם איפה יקרא ואם כן עשירית האיפה על עישור אבריו תרמוז. והן ידענו כי הן רמ"ח איברים נמצאו עישורן כ"ה חסר מעט. ואם באנו לפרט באדם האיברים שכל מעשה הטוב והרע תלוים בהם אשר ע"כ צריך האדם לקדשם לשמים. הלא נמצאם במספר הזה המוח ושתי אזנים ושתי עינים לשון שפתים הלב ושני כליות יועצות ומרה הכועסת וטחול השוחק ושני רגלים ויו"ד אצבעות הידים שהם אנשי החיל עיקר כל מעשה אשר יעשה האדם. הני כ"ד כנגד ר"מ אברים שהם מעשר שלהם. וראש הגויה שחסר ממנה הערלה יהיה נשאר כנגד מעשר השמנה הנותרים. הנה האיברים האלה הם עשירית האיפה שהוא כל האדם שיעור העומר אשר אותם צריך האדם להביאם אליו ית' לקדשם לכהנו לו ית'. ואם לא ידע לתקן יביאם אל הכהן הוא המיוחד שבדור לכהן לשרת את ה' והוא יניף אותם לפני ה' ידריכנו לבלתי הניף כ"ה אברים אלו. רק בדברים שהם לפני ה' לשרתו ולעבדו ועל יתר האברים הבלתי פועלים הם בעצמם ככבש ההולך בתום יביא כבש א' לה' כי גם כל גופו יקדש. וגם שני חלקי חיותו הם נפש ורוח שכל אחד היא מאחד מעשר בחינות עליונות כנודע. המשילם לשני עשרונים סלת כי הסלת לפני הקמח וסובן ומורסן כנפש ורוח בערך הגוף עם היותם סמוכים כי יקדיש שני חלקי רוחניותו בלולים בשמן. הנשמה שלמעלה מכלן כשמן הטוב על הראש וגם יתן לה' מושב הנפש הוא הדם בל ירתח לאשר הוא נגד עבודת שמים. וזהו ונסכו יין רביעית ההין לעומת רביעית דם שהנפש יוצאה בו. ואז וספרתם לכם ממחרת השבת הוא יום ראשון של פסח ששבתו בו מטומאת מצרים. כי מאז יתנו לב לספור ימי הליבון לרמז אל מחרת העשרים שנה שעדיהם הוא שיבת מעשים שלו בב"ד של מעלה צריך יהיו ימיו ספורים חמשים יום לעומת חמשים שנה עד תשלום ימי שנותיו עד תשלום השבעים שנה. באופן ששבע שבתות שנותיו תמימות תהיינה מן החטא עד ממחרת השבת השביעית הוא מחרת השבעים שנה שהוא מחרת שביתה מהעולם הזה עד סוף הזמן ההוא תהיה ספירת הימים בל ימוט יום אחד מהם מעבוד בו את ה'. ואז והקרבתם מנתה חדשה לה' היא כל כללות תורה ומעשים טובים מנחה לה'. מאשר חידש בעוה"ז ממושבותיכם של עולם השפל תביאו לחם תנופה שתים לאכול העול' העליון שיהי' לחם תנופה הונף לה' במחשבה. היות כל שש קצוות העולם לה' מבלי יערב שום פניה מהם לצד אחר כ"א לה' לבדו בכל מעשיו. וזהו שתים הם רוח ונפש שתי עשרונים כמו שכתבנו. כי לשתי עשרונים מתייחסות שיהיו סולת מנוקים מקמח וסובין ומורסין. הם משל אל בחיניו' ומדות בלתי מובחרות ושלא תאמר הוא טוב היה שלא יבוא לעולם כי נוח לו לאדם שלא נברא. ולא ישתקע תוך החומר העכור הלז. אל תחוש כי הלא על ידי שחמץ תאפינה שתוך חמץ החומר תאפינה הרוח ונפש הרוחניות ויהיו כתוך תנור אש. הלא מזה ימשך יהיה בכורים לה' כי יהיה כחדשות לפני ה' מאשר חידשו וביכרו תורה ומצות לה' שנה שנה והנה: באומרו תספרו חמשים יום ואינם אלא מ"ט יראה מרז"ל (מנחות ס"ה וחגיגה י"ז) שאמרו חמשים יום נמשך אל אומר והקרבתם. ואפשר ליישב בשום לב כי מחרת השבת השביעית היא ליל חמשים כי אין השבת נגמר עד ליל שבועות. וא"כ מחרת השבת הוא יום שאחר כל המ"ט. באופן שמוכרחים אנו לומר עד ולא עד בכלל ולמה וטוב טוב היה דלשתוק מפסוק זה שהרי אמר וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות למה חזר ואמ' עד ממחרת השבת השביעי' תספרו חמשים יום. אך כיון אל יעלה על רוחך שמה שאמרתי שבע שבתות הוא תמימות שלא יחסרו מהמ"ט ימים. אך עדיין אפשר שיום האחרון מקצתו ככלו. ע"ד ויעש לאביו אבל שבעת ימים שהוא מקצת הז' ככלו באופן שיום המ"ט יהיה קדש. כי אינו כן רק שאומרו תמימות הוא מדויק שהוא כולל עד ליל שאחר המ"ט. וזהו עד ממחרת השבת השביעית תספרו ואיזהו יום מחרת השבת שעדין נספור הוא חמשים יום לומר שלא תגמר הספירה עד תום המ"ט יום לגמרי וכמו שארז"ל (מנחות דף ס"ה) שממשיכין חמשים יום אל אומרו והקרבתם וכו'. אין נראה להם דוחק אומרו חמשים יום שהוא כאומרו יום חמשים. כך לדרכנו. ונרויח יישוב שאר דוחקים. והנה ראיתי שואלין מה זה היה שבחג השבועות לא נאמר בתורה על שום מה. כאשר נאמר בשאר מועדים ובתפלות המועד סדרו בהן קדמונינו יום מתן תורתינו ולמה לא נזכר טעם זה בתורה:

ואחשבה בשום לב אל הזכיר פרטי הקרבנות בו מה שאין כן בשאר מועדים. וגם למה קרא למנחתו מנחה חדשה כי גם מנחת העומר היתה חדשה וקודמת לזו ולא קראה חדשה וגם אומר ממושבותיכם שיראה לבלי צורך כי גם שארז"ל (מנחות דף פ"ד) שאין באין מחוצה לארץ. למה לא אמר מארצכם. ורמז אל היות שני לחם ולא מספר אחר ושהיה סולת מנופה בשלש עשרה נפה ושהיה חמץ הפך שאר מנחות. וענין אומרו בכורים לה' והיות על הלחם שבעה כבשים ופר אחד ואילים שנים ועולת מלבד המוספין. ומה נשתנו אלו שעם הלחם מאשר במוספין האמורים פרשה פנחס ששם בקר שנים ואיל אחד. ועוד אומרו וקראתם בעצם כו'. מה ענין אומרו בעצם זולת הקודם. ועוד אומרו מקרא קדש. אם הכוונה היא וקראתם מקרא קדש א"כ אומרו יהיה לכם חסר מהכתוב מה יהיה. ואם שעיר הכתוב הוא מקרא קדש יהיה לכם. חסר מה יקראו בעצם היום הזה. וכן מה ענין אומרו פה ובקצרכם כו' זולת מה שלמעלה: