וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃
אדרת אליהו
והתודו את עונם ואת עון אבתם. מיד שמתוודים מיד אני חוזר ומרחם עליהם:
אלשיך
והתודו את עונם וכו'. ראוי להעיר. (א) איך אחר הווידוי ותשובה הוא אומר אף אני אלך עמם בקרי. (ב) אומר והבאתי אותם בארץ אויביהם שהל"ל מארץ. שאם הוא שיוליכם לארץ אויביהם הלא כבר הם שם. וגם לשון הבאה הוא הפך הכונה. (ג) אומר או אז יכנע כו' מהו הספק הזה והמפרשים הוציאו מלת או ממשמעותו. כי פרש"י ז"ל שהוא כאומר שמא אז יכנע כו'. והוא דוחק גדול. כי מה נשתנה או זה מכל או שבתורה. או דודו או בן דודו וכאלה אין מספר. (ד) מה ענין אומר ואז ירצו את עונם. יותר הי' ראוי לו' ימאסו את עונם משירצו אותו. (ה) אומר וזכרתי את בריתי יעקב כו' שיראה זכיר' לטובה. ואיך סמך והארץ תעזב מהם שמורה כעס גדול ע"י זכירת זכיות. (ו) אומר זכירה ג"פ ולא כללה כא' להיות האבות והארץ נגררות אחר מלת וזכרתי. או כלם סמוכי' אל מלת אזכור שאחר הכל. ואם היא לומר זכירה בכל פרט למה ביצחק לא נאמר זכירה. ומה גם כי אין בין זכירת אברהם לזכירת הארץ אלא תיבה א'. ולמה חזר לאמר זכירה בפני עצמה. ולא אמר ואף את בריתי אברהם ואת הארץ אזכור. (ז) שאם להליץ בעדנו היא זכירת הארץ. איך הארץ תעזוב מהם כו' כשונאה אותנו. (ח) אומר והם ירצו את עונם כבר נאמר למעלה ואז ירצו את עונם. (ט) אומר יען וביען כי מלת וביען מיותרת ובלי הבנה. (י) אומר במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם למה מכל ז' עבירות שאמר למעלה אינו מזכיר אלא אלו הב' לבד. (יא) באומר ואף גם זאת שהם מלות יתירות ומשוללת הבנה. (יב) כפל אומר לא מאסתים ולא געלתים. (יג) כי מתחלה הל"ל להפר בריתי אתם ואח"כ לכלותם:
אלשיך
אמנם הנה כתבנו למעלה כי ז' מיני עבירות היו. והאחרונה הכבודה והיא להפרכם את הברית. שהוא בכונה למרוד להפר ברית להכעיס. ואחרי זאת בייסרו יתב' אותם חידשו עוד עון ח' והוא אומר. שמקרה הוא היה להם. והוא אומר ואם תלכו עמי קרי כו'. ואמר עתה כי אחר המשך הזמן הנזכר יתודו את עונם הוא א' מהז'. והוא האחרון הוא המרד ומעל מכוונים למרוד. וזהו במעלם אשר מעלו בי. וגם יתודו על אשר הלכו עמי קרי הוא הח'. אך לא על אשר מאסו בתורת ה' ומאנו עשות מצותיו. ובמשפטיו געלה נפשם. שהן תכלית הדרגות הקודמ'. גם אני אקל ברעת' ואלך עמם בקרי ולא בחמת קרי האמור למעלה שהוא יותר קושי. והבאתי אותם בארץ אויביהם והוא כי למעלה אמר ואתכם אזרה בגוים שהם ב' רעות (א) שאסתלק מהם. (ב) שאפזר אותם בארצות רבות. אמר שעתה ישוב ילך עמם. אף שיהיה בקרי על מאסם בחקיו יתב' ובמשפטיו. אלא שיקל מעט שלא יהיה בחמת קרי. הנה נתקנה הא'. ועל הב' והוא הפזור. זאת אעשה לכם שוהבאתי אותם מן הארצות רבות בארץ א'. גם שהיא גם היא מהאויבים. יתוקן הפיזור והוא השנית. וז"א בארץ אויביהם ולא אמר מארץ או לארץ. וש"ת שלמה אהיה כמקליט ניזרה שלא ישובו בשלמות רק מהמרד להפר ברית ומהקרי. והלא הבחירה חפשית ביד האדם. ואולי ישובו בשלימות מאהבה תשובה שלמה. ובזה תהיה כמכריחם. ע"כ אני אומר או אז יכנע כו'. לומר איני מחליט גזירה כי אין הידיע המכרעת. ולא דבורי זה. כי הנה גם עתה אני אומר או אז יכנע לבבם הערל כו'. לומר גם אפשר כי אז כשיתודו יכנע לבבם לגמרי. ואז אפשר תהיה תשובתם כ"כ שלמה. עד שואז ירצו את עונם שיעשו מהעון רצון וזכות כי ישובו מאהבה שזדונות יעשו כזכיות. כמ"ש בגמרא (יומא דף פ"ז) שכשהוא מאהבה נעשית זכיות. כאומר כאן מאהבה כאן מיראה. שהוא גדר אחרון של תשובה. ואחר אומר או אז כו' כלומר שאינו מחליט שלא ישובו רק מהאחרון והקרי כי אפשר שיתפסו קצה התשובה. חזר להשלים מאמרו אשר היחל שהוא היותר קרוב שלא ישובו רק מהמעל והקרי. ועל זאת אמר וזכרתי כו' והראי' שחוזר אל הקודם ולא אל אומר או אז יכנע כו'. שהרי אומר אח"כ והם ירצו את עונם. ואם על אומר או אז כו' הרי אמר והם ירצו את עונם: