וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃
העמק דבר
ביום ההוא. אין הפי׳ ביום שהקדיש אלא ביום שהוא פודה יתן במזומן ולא יזקוף בהלואה. וכדאיתא בב״מ דנ״ז ב׳ אילימא דאוזפי׳ כו׳. והיינו דמסיים הכתוב טעמו של דבר דבעינן דוקא ביום ההוא משום שהוא קודש לה׳ שהרי חל על הפדיון שם קודש. וא״א לחול אלא על בעין ולא על מלוה:
הכתב והקבלה
מכסת הערכך. במנין דמיו, ששמין אותה בדמים ורואין כמה היא שוה עד היובל ופודה אותה, ובזה מובדל שדה מקנה משדה אחוזה, דבשדה אחוזה דמיו קצובין בתורה, לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל, אבל בשדה מתנה נותן דמי שוויו; ורש"י שכתב דבשדה מקנה יגאל בדמים הקצובים לשדה אחוזה ע"ש, היא דעת ר"א (בערכין י"ד), ואין הלכה כמותו דרבנן פליגי עלי', וראיתי במשנה למלך (פ"ג מערכין הכ"ו) שכתב וז"ל. עמ"ש רש"י גבי שדה מקנה גואל לפי דמים הקצובים לשדה אחוזה, לא ידעתי היכן רמיזה, ע"ש. ומן התימה שלא הזכיר שהיא דעת ר"א: