הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא־יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ׃
צוארי שלל
הכהנים לא אמרו איה ה' שמעתי משם הרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל במשז"ל ארבעים שנה קודם שחרב הבית היה גורל של שם ביה"כ עולה בשמאל ולהורות נתן כי ריב לו ית' עמם והשמאל מדת הדין גוברת על עונותם. וז"ש הכהנים לא אמרו איה ה' לא נתנו לב איה ה' גורל של שם איה מקום כבודו כי תמיד היה עולה בימין וכמה שנים עולה בשמאל וזה מורה שהוא ח"ו בכעס ודינא קתבע וצריך לשוב אולי יחנן ה':
צוארי שלל
(א) ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי. אפשר לומר במה שידוע שהתלמידי הכמים צריכים ליזהר מאד אפי' בקלות דכל העם ילפי מקלקלתא שאם רואים שהתלמידי חכמים חסידים וענוים ובעלי צדקה בעוניים ומרודם. המון העם אומרים התלמידי חכמים עושים חיובם וכך נאה להם להתרחק מתענוגי העולם. אמנם אם רואים שהתלמידי חכמים אינם זהירים כל כך בתפלה ולדבר בבית הכנסת ולקבוע סעודתם בכל מקום ודעתייהו אפרוטה שואלים מהגבירים וחוזרים ושואלים כלל ופרט וכלל אז העשירים נשאו ק"ו בעצמם זה החכם מדבר בתוך התפלה ובעוד שקורין בס"ת ודאי שהוא מותר גמור ומקלים יותר ויותר כי אומרים לנו העשירים יש להקל כי לא נשאנו בעול התורה שעבודא דאוריתא. ואם חכם אחד יאמר שהוא איסור גמור לדבר בתפלה ובעוד שקורין בס"ת יאמרו בלבם חכם זה מחמיר והוא חסיד שוטה והרי ראינו לחכם כי כן דרכו לעשות וכן למדין ממנו שאם הוא נכשל בלה"ר וגאוה וחנופה וחמדה ומאכלות ושלא לדקדק בביתו בנקיון הירקות וכיוצא הם עושים יותר ויותר בטענות האמורות וכיוצא הרבה פרטים. ונמצא שהכל תלוי בקולר התלמידי חכמים וכבר אמרו רז"ל ת"ח שגגות נעשות להם כזדונות וק"ו בשאט בנפש וק"ו שהם מחטיאים הרבים. וק"ו דיש חילול ה' בכמה אופני' וז"ש ותופשי התורה לא ידעוני שאני שורה בבית הכנסת ומדברים ושוחקים וכיוצא בשאר פרטים לא ידעו את ה'. ומזה נמשך והרועים שהם הגבירים הפרנסים רועי ישראל פשעו בי שדבר קטן שעושה החכם למדים לעשות יותר ויותר ומאחר שתופשי התורה והרועים כן כמוהם יהיו כל המון ישראל:
צוארי שלל
(ב) א"נ במה שכתבנו בעניותנו בדרושים דיש לחקור מה זה היה כי ה' לו ציוה לירא מהתלמידי חכמים וכביכול כתוב בתורה את ה' אלהיך תירא. ועוד נבין מ"ש בשבת דף קי"ט אמר רב יהודה לא חרבה ירושלים אלא שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו' עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא אמר רב יהודה כל המבזה ת"ה אין תרופה למכתו. וצריך לדעת מהו חומר עון זה עד שהיה סיבה לחרבן ירושלים. ותו אומרם אין רפואה למכתו תמוה. ויראה דהענין כך הוא כי כל זה שהחמירה תורה בכבוד ומורא ת"ח הכל הוא לכבודו ית' דוקא. כי הנה אם הגבירים וראשי הדור מכבדים ת"ח בפניהם ואינם מדברים אחריהם בגנותם וזלזולם. וגם נותנים לב על הת"ח שיתפרנסו בכבוד בלי זלזול ואפי' שיהיה בדוחק ומאמינים לדברי רז"ל שאמרו כל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים וכיוצא בכל מה שהפליגו למהנה ת"ח מנכסיו. הנה כי בן מזה נולדו שני עיקרים גדולים מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. ראשון הוא כי בחורי חמד צמחי"ם בצאתם אילני דמלבלבי בראותם כי הת"ח יש לו כבוד ומורא לכל ראשי העם וק"ו להמון וגם דיש לו פרנסה מיהא אף בדוחק נותני' לב לעסוק בתורה וטורחי' בה והיו לאנשים מורי הוראות יושבי כסאות למופת ולאות. אך אם רואים שהת"ח בזויים בעיני הגבירים והם שפלים אך דלים הם נודדים ללחם וכמעט היו לקלון ולחרפה שאפי' לספק גביר מכבדים ואלו לחכם ודאי מזלזלים. הבחורים חריפים פורשים מהתורה ויוצאים לסחורה ומאבדים נפשם וגופם וכתלי בתי מדרשות נשאו קינה מבלי באי ואם אין גדיים אין תיישים והתורה אזלא ומדלדלא: