ירמיהו ב:כה מפרשים: רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד ומצודת ציון

מנעי רגלך מיחף. זו היא מדתך כפרא האוהבת לנוע נביאי אומרי' ליך מנעי עצמך מעכו"ם שלא תלכי יחף בגולה ומנעי גרונך מלמות בצמא ותאמרי על דברי הנביאים נואש אין מיחוש נואשתי בדבריכם, נואש נוקליי"ר בלע"ז:

מנעי, עתה באר הנמשל, הנה הזונה הנואפת לקבל אתנן, יהיה זה בשביל שחסר לה צרכיה, נעלים ברגליה, או שרוצה יין לשתות, אבל פה היה בהפך, כי הבעל אומר לה מנעי רגלך מיחף שאם תלך לזנות תלכי יחף לא כן אם תשבי בבית, וכן גרונך מצמאה שאם תלכי לזנות תצמאי לא כן אם תשבי בבית, ותאמרי נואש ואת אומרת שאת מתיאשת עצמך מכל אלה שאינך רוצה כלל מנעלים ומשקה לשתות, ולא להשיג זאת את הולכת לזנות רק כי אהבתי זרים, שאותם בעצמם אהבתי ואחריהם בעצמם אלך לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות וזה כפרא למוד מדבר שהתנועה עצמיי לו לא מקריי להשיג על ידו דבר מצרכיו וא"א להשיבך עוד מן טבעך, כי. כבשת, הגנב הנמצא אינו בוש מפני שגנב רק מפני שלא גנב, הבושה שלו הוא רק מפני כי נתגלה רעתו בקהל, לא מפני המעשה בעצמו ומזה תראה ההבדל בין החוטא בעצם ובין החוטא במקרה, שהחוטא במקרה יתחרט על גוף החטא לא כן החוטא בעצם, כמשל הזונה בעבור אתנן, אם תראה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה תתחרט על גוף המעשה, אחר שלא היה המעשה בעבור עצמו רק בעבור האתנן, לא כן הזונה בעצם מצד הזנות שלא תתחרט אז על גוף הזנות רק על המקרה שקרה לה שהפשיטוה ערומה. וכן אם היו ישראל עובדים ע"א רק מפני התועלת והערב שהיו מקוים ממנה לפי דמיונם, היו מתחרטים אח"כ על מעשיהם בראותם כי השיגם אך רעות רבות וצרות. אבל אחרי שהיה המעל עצמיי לא מקריי, הנה רק כבושת גנב שהבושה שלו אינו על הגניבה עצמה רק על כי ימצא על שנמצא, ועל מקרה שקרה לו ע"י הגניבה, כן הובישו בית ישראל, המה וכן מלכיהם שריהם כולם לא בושו על דרכם הרע בעצמו רק על הרעות שהשיגו בעבורו (ובזה יל"פ מ"ש תיסרך רעתך ולא פחדתי אליך, שצוה שהרעה תהיה סבת התוכחה לא הפחד והעונש שהשיגו עבור הרעה, בל יתחרטו על העונש שהשיגו רק יתחרטו על הרעה עצמה, כי העונש אינו עצמי רק מקרי נסבב מן הרע כי מעולם שברתי עולך):

מנעי רגלך מיחף. ר״ל ראה לתקן מעשיך ולא תלכי בגולה יחף וצמאה למים ותאמרי נואש. אמרת אני מתאייש מעבודת המקום ולא אשוב אליו כי אוהב אני את הזרים הם עבודת הבעלים: