ישעיהו ט:ב מפרשים: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם ומצודת דוד

הרבית הגוי. נעשו גדולים לכל שומעיהם כששמעו האומות הנסי' שנעשו להם:

הרבית. הם יהודה שנקבצו אל ירושלם, וטעם לו הרבית השמחה כאשר הוא קרי, ואשר הוא באל"ף לא היתה שמחה כמוה, כמו לא היה פחד (תהלים נ"ג ו'):

הרבית, הנביא מסב פניו אל ה' ואומר, הנה הרבית והגדלת את הגוי שהוא מחנה סנחריב במה שנתת בידם כל ממלכות הארץ, אבל בזה אך לו להעם ההולכים בחשך שהם שבט יהודה הגדלת השמחה, שעי"כ גדלה שמחתם בכפל שנושעו מגוי תקיף כזה, ועי"ז יצא שמם בכל הארץ שמחו לפניך כשמחת בקציר, ר"ל כי מצד אחד ישמח האדם יותר באסיפת תבואתו בקציר מבאסיפת השלל במלחמה, כי באסיפת השלל בהכרח נהרגו ג"כ מעמו במלחמה, אבל בצד אחר ישמח יותר באסיפת השלל, כי שמחת הנצחון גדולה מכל אבל פה שלא לחמו ולא נהרג מהם איש, שמחתם דומה בצד אחד כשמחת בקציר שאוסף בלי מלחמה ובלא סכנה, ובצד האחר דומה כאשר יגילו בחלקם שלל, כי נצחו את אויבם והאויב נפל ע"י מלאך ה':

לו הגדלת השמחה. ולא לאויביו וכתיב לא בלמ"ד אל"ף לפי שלא היתה שמחת חזקיה שלימה לפי שבאותו הפרק נאמ' לו הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך (לקמן לח):