תְּשֻׁא֣וֹת ׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה׃
רש"י
תשואות מלאה. עיר שהיתה מלאה תשואות קול רוב אדם הומיה ועליזה עכשיו מה לך מתאבלת:
מלבי"ם
תשאות, רואה שנית בעת המצור העיר מלאה מתי רעב, שואל מדוע לא יצאו למלחמה ומתו ברעב, והן יקרה שלא תוכל לעמוד במלחמה, א. עיר שהיא שקטה בטבעה ואנשיה לא נסו בזאת, עז"א הלא את תשאות מלאה, שנשמע בך תמיד שאון ורעש כי אנשיך גבורי כח ומרי נפש? ב. יקרה שלא תוכל להלחם עיר שאנשיה מועטים, עז"א הלא את עיר הומיה תמיד מרוב עם וקהל גדול? ג. יקרה שלא יצאו למלחמה יושבי ערים הפרזות העמלים תמיד להביא טרף לביתם, ונאנחים תמיד על לחמם ולא יריעו לקראת נשק, עז"א הלא את קריה מוקפת חומה דלתים ובריח ועליזה, ושמחה תמיד מרוב כל, ואנשים כאלה הלא המלחמה היא משוש דרכם, וא"כ אשאלך, מדוע חלליך לא חללי חרב וכו' כי הנופלים בעת המלחמה בשדי המערכה נקראים מתי מלחמה, והנופלים בחרב אויב בעיר אחר הכיבוש נקראים חללי חרב, ואתם לא במלחמה ולא בחרב נפלתם רק ברעב כי לא נלחמתם כלל?: