כִּ֤י נָבָל֙ נְבָלָ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְלִבּ֖וֹ יַעֲשֶׂה־אָ֑וֶן לַעֲשׂ֣וֹת חֹ֗נֶף וּלְדַבֵּ֤ר אֶל־יְהוָה֙ תּוֹעָ֔ה לְהָרִיק֙ נֶ֣פֶשׁ רָעֵ֔ב וּמַשְׁקֶ֥ה צָמֵ֖א יַחְסִֽיר׃
מלבי"ם
כי נבל, חושב פחיתת הנבל בשני ענינים, א. שהוא רע בנגלהו ובמצפונו, כי בנגלהו נבלה ידבר בפרהסיא בלא בושה, ובמצפונו ולבו יעשה און, שיגמור מעשה האון גם בלבבו ומצפונו ב. שרעתו מתפשטת על שלשה ענינים שבהם תלוי שלמות האדם, א. באמונות, ב. במעשים שבין אדם למקום, ג. במעשים שבין אדם לחברו, נגד המעשה בין אדם למקום אומר לעשות חנף, המצות שעושה הם בחנופה להתגאות בהם או מפני תועלת אחרת לא לשם ה', נגד האמונות אומר לדבר אל ה' תועה שאמונתו כוזבת ומוטעת, ונגד המעשים בין אדם לחברו, להריק נפש רעב ולגזול את של חברו: