וְלֹא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֮ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ־אֵ֗שׁ וְ֠אַף אָפִ֤יתִי עַל־גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד׃
מלבי"ם
לא ישיב אל לבו, דבר פשוט כזה הלא להכיר דבר זה לא צריך לא דעת ולא תבונה, (ר"ל דעת ע"י הבחינה ונסיון, ולא תבונה ע"י מופתי השכל) כי אם רק ישיב אל לבו יאמר, הלא חציו שרפתי במו אש, ואף אפיתי (כנ"ל פסוק ט"ו ט"ז) ואיך יתרו לתועבה אעשה (וכפל דבריו אם עשהו לאלהות איך יתרו לתועבה אעשה? ואם עשהו לסגוד ע"י לכחות הרוחניים איך לבול עץ אסגוד, הלא הוא עץ הבלה ונפסד ואיך יעשה רושם בין כוכבי שמים הקיימים):