ישעיהו נט:טז מפרשים: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם ומלבי"ם באור המילות

וירא כי אין איש. ועתה בהנחמו על הרעה לעמו רואה כי אין איש צדיק לעמוד בפרץ:

וישתומם. מגזרת שממה (ישעיהו א' ז'), ורבי מנחם שהוציאו מגזרת שתום העין (במדבר כ"ד ג') לא אמר אמת, כי לא יכול אדם לאמור מן וישבור וישבורר, כפול הלמ"ד:

וירא כי אין איש, אחר שחשב שפלת ישראל ורוע מעשיהם, יאמר שבראות ה' שפלת עמו, יעשה למען שמו הגדול ויגאלם בחסדו הגם שהם לא יהיו ראוים לכך והנה התשועה שיעשה ה' בזכות ישראל, יהיה ע"י שני ענינים. א. על ידי הזכות שהכלל זכאים לכך מצד מעשיהם, וזה קרא (לקמן ס"ג ה') עוזר, כי הזכות הזה תעזור לו לפעול ולהושיע ב. ע"י תפלת הצדיק ובקשתו, וזה קרא (לקמן שם) סומך, כי זה אינו עזר גמור רק סמיכה קצת מצייר כי עתה יראה ה' שאין איש שלא נמצא זכאי במעשיו שיהיה לו עוזר על פעולותיו, וגם השתומם ביותר כי גם אין מפגיע שלא נמצא אף צדיק אחד שיתפלל בעד הכלל שיהיה לו עכ"פ קצת סמך, ולכן הוכרח לפעול הישועה בכלל בכח עצמו, שלא עפ"י מעשה התחתונים, ולכן נגד העזר מזכות הדור שלא מצא, ותושע לו זרועו בעצמו, (וכבר בארנו כי זרוע ה' תגביל המעשים שיעשה ה' בכח עצמו בבלתי עזר מהתחתונים כי הזרוע תניע את היד, ומצייר שראשית התנועות וסבתם היה מעצמו, לא ע"י סבה אחרת, וזה המבדיל בין זרוע ה' ובין יד ה' בכל מקום), ונגד הסמך שלא מצא מתפלת הצדיקים, הנה צדקתו היא סמכתהו, הצדקה העליונה שבעבורה יעשה גדולות מצד שהוא אלהים, בלא מעשי בני אדם וצדקתם כלל, זה היה הסמך הצדקה העליונה תעוררהו אל הישועה, והתשועה בעצמה תעשה בכח הזרוע, שהוא הכח הנשגב המניע את הכל מעצמו מבלי הבט אל סבה אחת חוצה לו:

וישתומם. ויחרש לראות אם יש מפגיע בעדם ואין מפגיע וישתומם ל' אדם העומד ותוהא ושותק בתמהונו ותי"ו וישתומם כתי"ו של משתולל ושניהם כאן משמשות לשון מתפעל וכן דרך התיבה שיסודה הראשון שי"ן או סמ"ך כשהיא נהפכת ללשון מתפעל נתפעל ויתפעל בא התי"ו באמצע אותיות שרש התיבה נמצא וישתומם לשון שמו שמים (ירמיהו ב׳:י״ב) משמים בתוכם (יחזקאל ג׳:ט״ו) נשמו אחרונים (איוב י״ח:כ׳) ל' תמהון: