מיכה ז:א מפרשים: רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד ומצודת ציון

אַלְלַי לִי. הַנָּבִיא מְקוֹנֵן עַל עַצְמוֹ אוֹי לִי שֶׁהָעֳמַדְתִּי לְנָבִיא בָּעֵת הַזֹּאת שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים בַּדּוֹר.

אללי לי, הנביא מקונן על שפלת הדור, שכל החסידים והישרים ספו תמו מן הארץ ולא נשאר רק הוא לבדו אשר עודו רד עם אל, ומדמה את הדור שלפניו ככרם של גפנים או של תאנים, שכבר עבר זמנם, והוא דומה בין התאנים כאספי קיץ שכבר נלקחו התאנים הבכורות ונשאר הוא לבדו כתאנה שנשארה בסוף הקיץ, ודומה בין הענבים כעוללות שנשארו אחרי הבציר, ונגד עוללות בציר אמר אין אשכול לאכול, ונגד אספי קיץ אמר (אין) בכורה (לאכול) אשר אותה נפשי, לאכול אשכול או בכורה ואין:

אללי לי. הנביא מקונן ואומר אללי לי כי הייתי אני כבזמן אסיפת פירות הקיץ כאלו כבר נאספו כולם ולא נמצא עוד בשדה ר״ל הועמדתי לנביא בזמן שנאספו צדיקי הדור:

כְּאָסְפֵּי קַיִץ. נָקוּד חֲטַף קָמַץ שֶׁאֵינוֹ לְשׁוֹן פּוֹעֵל כְּמוֹ ׳יוֹשֵׁב׳ אוֹמֵר אֶלָּא לְשׁוֹן מִפְעָל כְּמוֹ (ישעיהו ל״ג:ד) ״אֹסֶף הֶחָסִיל״ כַּאֲסִיפַת קַיִץ וְהֵם סוֹפֵי תְאֵנִים שֶׁהֵן רָעוֹת, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״כְּסִיּוּפֵי קַיְטָא״.