מלאכי א:יג מפרשים: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם ומלבי"ם באור המילות

וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה. בְּהֵמָה כְּחוּשָׁה, וְאָנוּ עֲנִיִּים וְאֵין יְכֹלֶת לְהַשִּׂיג לְמִבְחַר נְדָרִים. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הָא דְאַיְתִינָא מְלִיאוּתָנָא״.

ואמרתם, מתלאה - חסר ה"א כמו מזה בידך מה זאת התלאה, בעבור המארה אין לחם לשום בשולחן.

ואמרתם, פי' הרי"א שהיו נופחים את הקרבן, שהיו נופחים רוח בין עור לבשר שיתראה שמן, וכשהביאו על כתיפו היה אומר הנה מתלאה, ר"ל היה לי תלאה ויגיעה רבה לשאתו מרוב כבדו, ובאמת והפחתם אותו והוא מלא רוח, וחוץ ממה שהבאתם קרבן כחוש ונפוח, והבאתם ג"כ גזול שהיא מצוה הבאה בעבירה, ואת הפסח ואת החולה שהם פסולים לקרבן, והבאתם עמו את המנחה שהיא מנחת נסכים שהמנחה תורה שהקרבן נרצה לה' לריח ניחוח, הארצה אותה מידכם אחר שגוף הקרבן פסול:

וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ. זוֹ אַחַת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה תֵּבוֹת שֶׁל תִּקּוּן סוֹפְרִים. ״הִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ״ – ״אוֹתִי״ נִכְתַּב, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב וּכְתָבוֹ ״אוֹתוֹ״. ״וְהִפַּחְתֶּם״ וְהִדְאַבְתֶּם – לְשׁוֹן ״מַפַּח נָפֶשׁ״ (איוב יא:כ).