מלאכי ב:יב מפרשים: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם ומצודת דוד

עֵר וְעֹנֶה. עֵר בַּתַּלְמִידִים, וְעֹנֶה בַּחֲכָמִים. ״עֵר״ – לְשׁוֹן ׳אָדָם חָרִיף׳.

יכרת, ער ועונה - מטעם הענין בן ונכד. ויפת אמר: כאשר תלין נפשו יהיה בנו ער ועונה כי לא נכרתה משפחתו ואם העושה זאת התועבה כמו אשר יעשנה הוא כוהן, לא יהיה לו בן מגיש מנחה:

יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה ר"ל שלא ימצא בביתו מי שהוא ער מן השינה כי כולם יישנו שינת עולם ואף לא ימצא המתנמנם קצת עד שיוכל לענות אם יקראו אותו ויעוררוהו משנתו. וכמ"ש חז"ל ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני, ויכוין בזה או על שינת המות. או כמ"ש חז"ל שפי' על תרדמת הנפש המשכלת, כמ"ש לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ששכל החכמים הוא ער לגמרי, ושכל התלמידים הגם שהוא מתנמנם מ"מ אם מעוררים אותו הוא עונה ומתעורר. וכן אם הוא כהן לא יהיה בביתו מגיש מנחה לה'. כי הילדים ילכו אחרי אמותיהם הנכריות ולא יהיה להם חלק לא בתורה ולא בעבודה:

וּמַגִּישׁ מִנְחָה. וְאִם כֹּהֵן הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה.