מלאכי ב:יג מפרשים: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם ומלבי"ם באור המילות

שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ. הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוֹכַחְתִּי הַרְבֵּה, הִיא קָשָׁה – שֶׁנָּשָׂא נָכְרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ הוּא פָּנוּי. וְזֹאת שֵׁנִית, קָשָׁה מִמֶּנָּה, שֶׁהַנָּשׂוּי יִשְׂרְאֵלִית נָשְׂאוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַנָּכְרִיּוֹת, לְפִי שֶׁנִּתְפַּחֲמוּ הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת בָּרָעָב וּבַגּוֹלָה, וְנִתְגַּנּוּ עֲלֵיהֶם. וְהָיָה מוֹשִׁיבָהּ בְּבֵיתוֹ צְרוּרָה כְּאַלְמְנוֹת חַיּוֹת, וְהַנָּכְרִית הָיְתָה גְּבֶרֶת.

וזאת - טעם שנית כי האחת הגזול ובעל מום והשני כי מזבחי מכוסה דמעה בכי ואנקה, בעבור בנות ישראל הבוכות ולא אפנה עוד אל מזבחותיכם, ואין לי רצון בה.

וזאת שנית תעשו. חוץ מזה תעשו עון אחר מה שהנשים העבריות הם מעונות תח"י הנכריות והם מכסות את המזבח בדמעות ובכי ואנקה עד שא"א עוד שיפנה אל המנחה שלכם ולקחת רצון מידכם כי הם מוסרות עליכם דין לשמים לפני המזבח, וכמ"ש שלמה בתפלתו כי יחטא איש לאיש ונשא בו אלה וכו' ובא אלה לפני מזבחך ואתה תשמע השמים וכו':

כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח. שֶׁהָיוּ בָּאוֹת לִפְנֵי מִזְבַּח ה׳ וּבוֹכוֹת לְפָנָיו, וְאוֹמְרוֹת: ״מָה חָטָאנוּ, וּמַה מָּצְאוּ אֲנָשֵׁינוּ בָּנוּ עָוֶל? הִנְּנוּ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ לְהִבָּדֵק כְּסוֹטוֹת״.

מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת וְגוֹ׳. עַד שֶׁאֵינְכֶם כְּדַי שֶׁאֶפְנֶה אֶל מִנְחַתְכֶם וְלָקַחַת רִצּוּי מִיֶּדְכֶם.