אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיַּקְשֵׁ֤ב יְהוָה֙ וַיִּשְׁמָ֔ע וַ֠יִּכָּתֵב סֵ֣פֶר זִכָּר֤וֹן לְפָנָיו֙ לְיִרְאֵ֣י יְהוָ֔ה וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ׃
צוארי שלל
אז נדברו יראי ה' וכו'. פירש"י בזמן שהטובים הלכו קדורנית. ואפשר במ"ש ילקוט דוד דגלות מצרים היה לפי שעתידין לקבל התורה והתורה היא רוחנית ואי אפשר לקבל התורה כשהחומר הוא בהשקט ושלוה וכו' ע"ש ובזה פירשנו מאז"ל דאמרה תורה שילמדו מתוך הדוחק ומתוך הטרוף וכו' והטעם שאי אפשר לקנות התורה אלא ע"י שהחומר יהיה מעוך וכתות וז"ש אז בזמן שהטובים הלכו קדורנית ידעו יראי ה' שמועיל הכנעת החומר לזכות לתורה ואז"ל בש"ר פ' שמות ופ' תשא דשכר יראה הוא התורה ולכן זכו יראי ה' לעסוק בתורה ואז נדברו איש אל רעהו וגם הי' בענוה וז"ש נדברו שהדיבו' יוצא מבין שניהם כמשז"ל על משה ואהרן שכל א' אומר לחבירו אתה גדול והדיבור יוצא מבין שניהם וכן יראי ה' היו לומדים בענוה וזהו נדברו שהדיבור יוצא מבין שניהם ויקשב ה' לימודם וישמע דברי ריצויים וענותנותם ויכתב ס' זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו היא התורה שכלה שמותיו של הקב"ה שהם מחשיבים התורה שהיא רוחנית ואי אפשר ליכנס בחומר אם לא יוכנע ויותש. והיו לי שכל מקום שנאמר לי אין לו הפסק כמשז"ל. וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו הכונה שכ' ראב"ן דף י"ו ע"ד דבן עזאי סובר דהאדם אוהב את בנו יותר ממנו ע"ש וק"ו כשהבן עושה לו נחת רוח ובמקום שיחשיב עצמו כבן עובד אותו כעבד ודאי שגברו רחמיו מאד כן אחמול עליהם דמאן דעסיק באוריי' אקרי בן והם יודעים זה ושוו נפשייהו עבדי לעובדני גם אני אחמול עליהם כרחמי האב על הבן שעובד אותו שמרחם עליו ביותר גם אני אעשה זאת רח"ם רחמתי"ם לראש גבר:
רש"י
אָז נִדְבְּרוּ וְגוֹ׳. אֲנִי מֵשִׁיב עַל דִּבְרֵיכֶם: אָז, בַּעֲשׂוֹת הָרְשָׁעִים רִשְׁעָם, וְהַטּוֹבִים הָלְכוּ קְדוֹרַנִּית מִפָּנַי, שֶׁנִּדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ שֶׁלֹּא לִדָּבֵק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וַאֲנִי - לֹא נִשְׁכְּחוּ דִבְרֵיכֶם מִלְּפָנַי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי מְמַהֵר לְהָשִׁיב גְּמוּל, כִּי הִקְשַׁבְתִּי וְשָׁמַעְתִּי, וְצִוִּיתִי לִכְתֹּב לָהֶם סֵפֶר זִכָּרוֹן, וְהָיוּ לִי דִבְרֵיהֶם מְקֻיָּמִים.
מצודת דוד
אז נדברו יראי ה׳. בזה ישיב על אמריהם לומר הנה דעו כי אז כששמעו יראי ה׳ דברי הרשעי׳ ההם המעוררים ספיקות ותלונות נדברו גם הם איש אל רעהו כנושאים ונותנים בדברים האלה עד שמצאו בדעתם כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וה׳ הטה אוזן להקשיב אמריהם ושמעם ויכתבם על ספר להיות זכרון לפניו ליראי ה׳ ולאותן החושבים רוממות שמו למען לא יקופח שכרם לעתיד וכמ״ש ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר (דניאל י״ב:א׳):