וַיְהִ֛י הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לְחַטָּ֑את וַיֵּלְכ֥וּ הָעָ֛ם לִפְנֵ֥י הָאֶחָ֖ד עַד־דָּֽן׃
מלבי"ם
ויהי הדבר הזה לחטאת הודיע כי ירבעם טעה בסברתו זאת, שחשב שכמו שרצו להקל מעליהם כובד המסים, יחפצו להקל מעליהם משא העליה לרגל בדרך רחוקה והבאת הקרבנות, ולא כן הדבר, כי טבע האדם להתחייב א"ע באיזה עבודה לה', וכל שהדת תעמוס עליו עבודות קשות ומצות רבות כן יטה יותר אחריה ויעשה ברצון, עד שהדבר הזה מה ששם הא' בבית אל והא' בדן להקל מעליהם טורח הדרך היה בעיניהם לחטאת, שההמון שלא השכילו להבחין בין עבודת מקדש ה' ובין עבודת עגלי בית און, וחשבו שעבודת העגל רצויה היא, היה זה אצלם חטאת מה שרצה להקל בעבודתה, והם עשו בהפך שלא הלכו לבית אל שהוא קרוב רק וילכו לפני האחד עד דן לקבל שכר פסיעות, וגם יכלול בזה שעי"כ גדלה חטאת ישראל שבזה הראו איך עובדים הפסל בכל נפשם ולבבם:
מצודת דוד
לחטאת. עם כי מתחלה לא היתה הכוונה לשם עבודת כוכבים ומזלות, אולם בהאריך הזמן חטאו בהם, ועשום לעבודת כוכבים ומזלות ממש: